הצריבה הזאת עמוק עמוק בתוכי...
אמא, אמאל'ה...
למה לא היית שם להחזיק לי את היד?
לגרש אותו מתוכי...
כי הוא היה שם.
כואבת לי הבטן עכשיו...
מתכווץ לי הרחם באימה...
רק מזיכרון התחושה ההיא.
היד שלו היתה כל כך עמוקה עד שהרגשתי שהכניסו לי אותה למוח!
ישר לתוך המוח.
דרך כל הגוף...
קורעים אותי, אמא!
ואת לא שמה.
קורעים אותי, קורעים לי את הצורה!
קורעים לי את הנשמה לחתיכות קטנות...
קרעים.
המון קרעים...
איך אפשר לחבר את כל הקרעים הללו?
רק לתפור...
בחוט ומחט ישר בבשר החי, תפר אחרי תפר, כשבסוף תישאר צלקת.
והייתי לכלום.
סתם גוש בשר ענק, כמו אלה התלויים על האנקול אצל הקצבים בשוק.
כל כך הרבה קרעים, אני רק אחת...
ואז הנשמה עזבה את הגוף שלי, היא לא הייתה יכולה לעמוד
בהשפלה...
התעופפה לה מחוץ לחלון הקטן המסורג שהיה שם קרוב לתקרה.
וכשהיא חזרה,
המון ימים אחרי, כל כך שמחתי שלא שמתי לב כמה היא פצועה...
כמה הנשמה פגועה.
שוב אני מגלה את הקרעים, שאיחיתי אז בנייר דבק.
נייר דבק סתם מדביק ואחרי כמה זמן מתפורר.
עכשיו צריך חוט ומחט.
לתפור בכאב ההחלמה.
בכאב ההשלמה.
אבלות מאוחרת...