[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








חברים יקרים,
ועוד אני זוכר שסבא ג'פטו פעם בא לכפר לחלק לנו עורלות.
פינוקיו הגיע איתו אותו יום וכשסבא ג'פטו הלך לקנות גזוז עמית
זינק על פינוקיו מאחורה לחנוק אותו וכולנו קפצנו עליו בערמת
ילדים פראית מאין כמוה. עד שהוא נשבר לחתיכות. מאוד הצטערנו
ופחדנו שיסגירו אותנו למשטרה ואז היה לאייל רעיון מבריק. 'נעשה
ממנו שולחן אלון משרדי' הוא אמר. אז עשינו ממנו. ועמית היה
יושב מולו מבסוט וכותב מכתבים לאנשים שהוא לא מכיר.
על כל פנים מי שהרג את פינוקיו זה אנחנו ואני לא מבין איך זה
לא יושב לכולכם על המצפון. מה, כאילו בגלל שהוא היה חתיכת עץ.
אבל לי זה לא מניח לישון אפילו בלילה. אני חולם על שולחנות עץ
מקפצים עם בליטות חדות שגודלות כל פעם שעמית כותב עליהן שקר.
אני חושב שהוא בטח חושב שאנחנו מאנייקים או משהו כזה בגלל
שהרגנו אותו ועשינו ממנו שולחן משרדי. אבל הוא לא מבין שבסך
הכל רצינו לשחק איתו 'ערימת ילדים'. אז מה אם שכחנו שהוא מעץ?!
זה בסה"כ כי ראינו אותו כאחד משאר הילדים, וזה מה שהוא תמיד
רצה בסה"כ, לא?!

אני חושב שגם קינאתי באייל שהוא חבר של פינוקיו. הייתה תקופה
כזאת. כלומר, לא קינאתי בסבא ג'פטו כי לא רציתי להיות אבא של
פינוקיו, אף אחד לא רוצה להיות אבא של מפלצת מעוותת כמו
פינוקיו. אבל הייתי בהחלט מסכים להיות איזה חבר שלו.
אני זוכר את אייל ופינוקיו יוצאים לרחצת ערב בירקון. אייל היה
רוחץ את פינוקיו ומנקה לו את השכמות טוב טוב עם סקוצ'ברייט
בידיו העדינות. ואף אחד, אף אחד לא היה מאשים אותם
בהומוסקסואליות. כי זה די טפשי להאשים בהומוסקסואליות מישהו
שמנקה חתיכת עץ במטלית.
אבל אני חושב שאני גם מבין למה פינוקיו העדיף להיות חבר של
אייל ולא שלי. כלומר, משום ובגלל העניין האמור, שקשה לי לשמור
סודות, וזה לא סוד גדול כלל וכלל. ולפינוקיו ברוך השם היו הרבה
סודות. למשל על העורלה שלו. הייתה לו בבית עורלה מעץ. הוא היה
מביא אותה לפעמים והיינו משחקים איתה גוגואים. אבל הוא לא אמר
לנו אף פעם שזו העורלה שלו. העניין היה שלפינוקיו לא עשו ברית
מילה בגיל 8 ימים כמו לכולנו שאר היהודים, אלא רק כשעלה לארץ
ואני חושב שהוא התבייש בכך. אבל אם הוא כל כך התבייש בזה, למה
הוא היה כל כך סוטה לשחק גוגואים עם העורלה שלו.
ואייל הוא בנאדם כזה שתקן. הוא לא היה מגלה לאף אחד מהסודות של
פינוקיו. בגלל זה פינוקיו נתן לו להתקרב אליו. ומצד שני אני
חושב שהוא גם היה די מאנייק, כי בסוף אחרי שהפכנו את פינוקיו
לשולחן משרדי הוא גילה את כל הסודות שלו ולא הסתיר כלום.
ומצד שני הייתה לו סיבה טובה, בסה"כ, כי פינוקיו כבר היה מת
ועשינו ממנו שולחן משרדי, כך שבסוף זה נראה שלספר את הסודות של
פינוקיו זה כבר לא כזה ביג דיל. אבל בת'כלס אני לא מסכים איתו.
כי פינוקיו לא מת בעצם. הוא עדיין חי בתוך השולחן עץ הזה ובקטע
מסוים אני ממש מתגעגע אליו לפעמים וחושב שאולי הייתי רוצה
שנחזיר אותו לסבא ג'פטו והוא יבנה ממנו מחדש את פינוקיו. אבל
מצד שלישי הוא גם בטח יכעס ויצעק וזה יהיה לא נעים. אני שונא
כשסבא ג'פטו צועק. הוא כזה טיפוס עצבני. זה ממש מרגיז אותי.
והוא גם בטח יפסיק להביא לנו סוכריות.
ובעצם האם זה יהיה בכלל אותו פינוקיו? כלומר, האם סבא ג'פטו
יכול לייצר את אותו פינוקיו מחדש? את פינוקיו ממש? אני לא בטוח
בנקודה הזאת. עם כל מה שאמרו עליו, על כמה שהוא אומן ומוכשר,
הרי אין לו אפילו תמונה אחת של פינוקיו בבית. וזה די באשמתו
בסופו של דבר, עם כל הפראנויות שלו מהסוכנים של משרד הסעד
שיקחו את פינוקיו היקר שלו ממנו בגלל שהוא לא שולח אותו לבית
ספר. אז עם מה נשארנו? עם חתיכת עץ שלא יודעים איך להחזיר אותה
לחיים?
לפעמים סבא ג'פטו נכנס למשרד של עמית. הוא בא כועס הרבה פעמים
כי עמית עושה רעש עם הלהקה שלו. עמית מושיב אותו ליד השולחן
ונותן לו להוציא את העצבים וסבא ג'פטו מתעצבן וצועק ודופק על
השולחן. אני יודע שעמית אוהב את זה, אבל האמת היא שזה שובר לי
את הלב לראות את סבא ג'פטו דופק ככה בעצבים על השולחן, בלי
לדעת שבעצם הוא מכה את הבן היחיד שלו.
ולמה זה שובר לי את הלב בעצם, הרי כל הכפר ידע שסבא ג'פטו הכה
את פינוקיו כל ערב. מכה אותו בפטיש ומסמר, כי איך אחרת אתה תכה
חתיכת עץ. ולמה הוא הכה אותו בעצם? זה קטע שאני עד היום לא
מבין. הוא אמר שפינוקיו משקר לו או כל מיני דברים כאלה. אבל
האמת היא שאני חושב שזה היה פשוט בגלל הבעיות שהיו לו עם אשתו.
וגם כן בעיות? זה לא שהיו להם כאלה בעיות. בסה"כ היו לה בעיות
ווגיניזמוס בפות המיובש והסיבי שלה. אבל סבא ג'פטו היה מתוסכל.
בסה"כ אני יכול להבין את זה, כשאתה גר עם שתי חתיכות עץ בבית.
אבל מה שהוא היה עושה להם, על זה אני לא אוכל לסלוח לו אף פעם,
אפילו יתן לי אלף סוכריות.
אתם זוכרים את היומולדת של פינוקיו? ישבנו בחצר של סבא ג'פטו
ואשתו הביאה לנו סוכריות גומי חמוצות, הולכת חצי צולעת על
הרגליים העקומות שלה. כולנו ידענו שג'פטו מכה את פינוקיו, ראו
את זה על העין המפורקת שלו. והוא אמר לנו אפילו. אני זוכר שהוא
אמר לנו לילה קודם: 'סבא ג'פטו מכה אותי'. אבל כולם אמרו: 'נו
בטח הוא משקר כרגיל.' ובקטע מסוים אני חושב שזה אחריותנו.
אחריותנו שפינוקיו מת ואנחנו נתנו לזה לקרות. ולמה נתנו לזה
לקרות? האם בגלל שאולי חלק מאיתנו קינאו בפינוקיו שג'פטו הוא
אבא שלו. אני יודע שאני הכי רציתי שג'פטו יהיה אבא או סבא שלי.
נו בטח, הוא היה הזקן הכי מגניב בכפר. למי עוד היה ילד מעץ.
אבל אני חושב שבקטע מסוים אנחנו צריכים להתנצל בפני פינוקיו.

פעם אחת אפילו נכנסתי למשרד של עמית בלילה והתחלתי לבקש סליחה
מהשולחן ולבכות על פינוקיו.
יום אחד הגיע מישהו לכפר, אתם זוכרים את זה? איזה מישהו בחליפה
שאמר שהגיע מרומניה. זה נראה לנו די הגיוני. הוא אמר שהוא קיבל
מכתב מבחור בשם עמית עגידן ושהוא רוצה להכיר אותו. הוא אמר
שהוא מאגיסט ושהמכתב הזה צרח לו בראש על פשע נורא. הוא אמר
שהוא חש רצח באוויר. כולנו פחדנו. אתם בטח זוכרים את זה. מישהו
אמר שצריך לסלק את השולחן (אני לא זוכר אם זה היה משה או דני)
ולהעיף אותו מיד לפני שיתפסו אותנו. לא היינו בטוחים איך זה
קרה, ואני זוכר שמישהו חשב שצריך לצפות את השולחן במשהו כדי
לסתום לפינוקיו את הפה. אני אפילו זוכר שליאור אמר שהוא רוצה
לברוח מהעיר. הוא היה בטוח שיתפסו אותנו, ממש.
אבל בסוף הרומני הזה, יאקו מלאביץ שמו, נכנס למשרד של עמית דפק
על השולחן כמה פעמים והלך, לא לפני שמרוב עצבים שפך לעמית גם
כוס קפה רותח על השולחן.
כמה ריחמתי על פינוקיו באותו יום.
אתם חושבים שאנחנו צריכים לנסות להחזיר את פינוקיו?
כלומר, אולי אנחנו יכולים לבנות אותו מחדש. אבל אם הוא יחזור,
הוא לא ילך ישר וילשין עלינו? כלומר זה יקרה בטוח. אבל השאלה,
אולי אפשר גם לייצר לו את המוח. אולי אפשר למחוק לפינוקיו
זכרונות מהמוח. ואולי אפשר להתפייס אתו? בסה"כ הוא היה ילד
הגיוני. נכון, הוא היה משחק בגוגואים עם העורלה שלו, אבל חוץ
מזה הוא היה ילד הגיוני עם הגיון קשה מעץ. אבל מצד שני, לך תדע
איזה היגיון נשאר לו אחרי שנה וחצי בתור שולחן משרדי. כן? גם
זו נקודה שצריך לחשוב עליה.
ומה לגבי סבא ג'פטו. אתם חושבים שהוא מתגעגע לפינוקיו? בימים
אחרי שהוא נעלם הוא הסתובב בכפר כמו מושגע והטריד את כולם. הוא
היה בטוח שסוטה מין חטף את פלא העץ שלו. אבל אני לא חושב שאף
סוטה מין בכפר היה עד כדי כך סוטה. רק ג'פטו, וזה גורם לי
לחשוב, אבל זה נושא לפעם אחרת.
ןג'פטו. מאז שפינוקיו נעלם הוא לא בונה שום דמות מעץ. הוא
עצוב. אני רואה אותו הולך לפעמים לירקון ובוכה. אני רואה אותו
משחק עם מיקי יעקובי. בת'כלס הוא היחיד שנשאר שם עם מיקי
יעקובי. כולנו גדלנו ועזבנו אותו, ומיקי יעקובי המפגר וסבא
ג'פטו נשארו היחידים על גדות הירקון. הם בכלל לא שמים לב שהוא
הזדהם מזמן, ממשיכים להשיט עליו חתיכות קרטון של ביצים. הוא
מחבק את מיקי יעקובי כאילו הוא הבן שלו. מיקי יעקובי הבן השמן
בן ה- 28 של השכנה זהבה, שבעצמה קוראת לו 'חתיכת מפגר'. איך
הוא מחבק אותו ובוכה, כאילו הוא מדמיין שזה פינוקיו הקטן שלו
בידיים שלו.
וסבא ג'פטו, איזה זקן יש לו. למה הוא לא אוהב אותי? למה הוא לא
רוצה להיות סבא שלי? אני מתגעגע אליו. אני מתגעגע לפנים שלו.
תמסרו לו שלום בשבילי, אה! נראה לכם שהוא זוכר אותי בכלל? אתכם
הוא תמיד אהב, לכן לא היה לכם אכפת. אבל אלי הוא בקושי שם לב,
ופה מצרפת נראות לי פתע פניו כה יקרות. איזה זקן היה לו! הוא
היה מחביא שם סירות הצלה. זה דווקא משהו שהוא הראה רק לי. ולא
בכוונה. פעם כשהייתי בן 7 ניסיתי להשיט סירת נייר קטנה בירקון
ונפלתי פנימה. לא ידעתי לשחות אבל סבא ג'פטו הוציא איזה סירת
הצלה מהזקן והוציא אותי החוצה.
נשקתי אותו על הזקן שלו. איזה סבא! סבא שחייבים לנשק אותו על
הזקן.
ובקטע מסוים, אני מבין בדיוק למה הוא ולא אף אחד אחר בעולם הזה
בנה את פינוקיו. כי הוא היה כזה סבא, אבל הוא גם היה תמיד בתול
ועקר. אבל הוא היה חייב להיות סבא. זה היה לו בפנים. אדם כזה
היה חייב נכדים. אז הוא בנה לו נכד, או בן.
אבל בגלל זה בדיוק אני מבין ומכבד את זה שהוא לא בונה לעצמו
עכשיו איזה פינוקיו חדש. אני זוכר שהוא אמר לי פעם שהוא רצה
שפינוקיו יהיה בדיוק כמו שאר הילדים. וגם אם הוא ימות, ככה הוא
אמר, הוא לא יבנה פינוקיו חדש. כי זה לא עניין. כמו שאתה לא
עושה ילד חדש כשאחד מת, אחרת הם יהפכו להיות כמו צעצועים
ויאבדו משמעות. כל יצור חייב להיות חד פעמי וחסר תחליף.
האם סבא ג'פטו הוא אלוהים? הוא מזכיר לי אותו כל כך. מזכיר לי
את בורא הגולם רבי  יהודה לייב מפראג.
ואשתו של ג'פטו, איך היא סבלה אחרי כשפינוקיו מת. היא סבלה
כאילו הייתה אמא שלו. היא בכתה כמו מטורפת, נותנת בסיבים. אשתו
של ג'פטו. איזה חתיכת עץ עלובה היא הייתה. ג'פטו ניסה לחסוך
עליה בכסף ובנה אותה מכמה דיקטים עלובים שנשארו לו ספייר בחצר.
לא פלא שהיא נראתה כמו הצרות שלי. ואחר כך ג'פטו היה עוד רץ
מאחוריה כמו חתול מיוחם ומנסה לדפוק אותה כל הזמן. אני חושב
שהוא אולי בנה אותה ככה בכוונה. אל תצחקו, אתם לא מכירים את
הג'פטו הזה. ואחרי שפינוקיו מת היא בכתה ימים ולילות עד שבל"ג
בעומר רצה לתוך המדורה ושרפה את עצמה. וג'פטו הביט בזה בעיניים
שקטות ולא אמר מילה, מול כל הכפר. במדורה הגדולה. איזו השפלה
זו הייתה בשבילו. 'פינוקיו חכה לי, אני באה' היא צרחה כשהיא
רצה לתוך המדורה. אבל הוא לא עצר אותה, הוא ידע שהוא צריך לתת
לה ללכת. אני חושב לפעמים איך הוא הסתכל עליה בעיניים העצובות
שלו, וכל הכפר מתבונן בהם המום. והוא לא בכה אפילו. הוא שתק
והביט עליה נשרפת, ואחרי כמה דקות הסתובב והלך הביתה. ומצד שני
הוא יכל לצפות לזה אחרי שהוא הכה והתעמר בה ככה. ומצד שלישי
אני גם יודע שהוא אהב אותה. אני יודע כי הוא היה מנשק את בית
השחי המשויף שלה בלילה, ג'פטו הנגר הזה, ג'פטו המאהב הזה. אתם
יודעים איך הוא היה מקשיב לה. היא גם אהבה אותו. איך היא אהבה
אותו. יצר אותה מהצלע של עצמו. היא העריצה את בעלה. בצורה שכל
אחד מאתנו יכול רק לחלום עליה. איך הוא ידע להקשיב לה. היה
בולע את מילות הדיקט שלה. ואחר כך בבוקר הוא היה מכה אותה כל
כך, והיא לא הייתה מבינה בכלל מאיפה זה בא.
'אז אם אתה יודע שהוא כזה, איך אתה אוהב אותו כל כך ועוד רוצה
שיהיה אבא שלך?' אתם בטח שואלים את עצמכם. נו, זה לא כל כך
פשוט כמו שזה נראה. אני יודע שהוא דפוק. אבל אני אוהב אותו.
אני אוהב אותו כי ג'פטו כל כך אנושי וזה כל כך בולט לעומת
דמויות העץ שהוא הקיף בהן את החיים שלו. ג'פטו מסמל בשבילי את
הרצון האנושי בחיים, ובגלל שאני דפקתי לו את החיים, אני מרגיש
משיכה אליו, רצון להחזיר לו את האמונה בעולם.
אבל זה לא יקרה. אני כבר לא משלה את עצמי. זה נכון מה ששמעתי
שהוא התגלגל לאיזה חוג פנויים פנויות של בתולות זקנות? ג'פטו
אבוד. ג'פטו אבוד ואתו אבדה ילדותנו.

שלכם,
יעקבי יעקב







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגן זה בכלל
לא מילה בעברית,
עדיף היה אם היו
קוראים לזה טיזר


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/6/01 6:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו הרטוגזון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה