המוני אנשים כרעו סביב האבן, לא ידעו כלל וכלל על מה מדובר,
ניסו להשתתף בכאבם של המלאכים אך כל מה שיצא אלו דמעות קרות של
תנין יתום אשר ספג מהלומות כה רבות בחיו אך עדיין לא למד איך
לבכות.
"זאת העבודה שלנו" התגונן אחד מהאנשים הלא ידועים, "מספר קבוע,
זה פשוט מספר קבוע" העיניים נפתחו מכל צידי האבן הקרה, עיניים
תמוהות של גילוי המספר הקבוע "אם זו לא הייתה האבן הזו זו
הייתה אבן אחרת, זה מספר קבוע,קבוע"
אי אפשר להתרכז היא חשבה ונשקה בדרכה את המזוזה של בית המאפה
הישן ליד מרכז העיר. "נקשרים, מגוננים, אוהבים, מחבקים,
נופלים, ביחד, מחזקים, אלוהים..." מלמלה האישה השמנה שסינר
תמיד על מותניה העבות, הסתכלה במראה ונסתה להתמקד על שפתיה
שהליפסטיק המעלה ריח נוראי לא מוכן היה להמרח בשכבה אחידה. "זה
נורא זה פשוט נורא" ועדיין הלפסטיק לא נמרח.
אצבעות מכל עבר התרוצצו סביב הנמלה, היא הייתה כל כך עצובה כל
כך שחורה כל כך מלאה, מלאה בעלוקות אשר מוצצות את דם העשירים
ואח"כ נותנות לחסרי המזל, "כמו רובים הוד" גיחך והביט שוב בקטע
הלירי שחבר של ההוא כתב על השני. האגרוף הונף ונחת חזרה על
ברכיו של ההוא בהיסוס משהו, הוא לא היה מוכן לותר,  הכל כל כך
מבולבל והוא איננו מבין על מה כולם מדברים, להתמודד, לקלוט,
לכל אחד יש איזושהי הוראה שאומרת לך איך ומה לומר ואיך להזיז,
ואיך להריח, והעיקר לא להוציא, כי זה אסור, וזה מותר, והכל
ניגודים והזיות של עולם יפה יותר שנעול עם בריח ואסור כל כך
אוסר, "אנשים,  אנשים, אנשים גדולים ואנחנו כל כך קטנים" נזכרה
היא במה שאמר, כעסה, התמרמרה, בכתה, דמעות עם הורים בצבע אדום
עם לחן ישראלי-טורקי וחליל צד כסוף.
קוקית השיער קרצה למברשת מן קריצה שאומרת "אני חושקת" מילים
כדורבנות, עוקצות כמו הקוץ של הנסיך הקטן שעורו היבש התקלף
ונתן לו את ההזדמנות הנכספת להגיח ממקום למקום בקלות שכזו
שאפילו במבי היה מקנא ואולי גם הציפור שם למעלה שנאבקת על חייה
ועל הסרדינים המסריחים.
"מהרגש עברנו אל העובדות,זה היה ברור שזה יקרה,כל כך צפוי,
אנשים לא מצליחים להתמודד עם הרגש, ר-ג-ש, ר-ג-ש, ר-ג-ש
קולטים? תקלטו! תקלטו! תקלוט...אתה צריך לקלוט" התחיל לבכות
"פשוט... פשוט, אני..." תפס את ראשו בין שני ידיו והוציא את
נחמה וזרק אותה כמו כלום על האדמה. "זה אני" הזיל דמעה "אני
צריך לקלוט, זה לא אתה האשמים, אני הפחדן פה, זה שחושב על
הבורנכית ולא על מה שיצא מזה, מה שבעצם לא יצא מזה..."
"לאחר המות" חשבה לעצמה,אלך לי להסתובב עם הסובארו שממזמן הלכה
לעולמה שיהיה גם עולמי" חייכה לעצמה בממן סיפוק. קשרה את חבל
הכביסה במקצועיות שכזו שבודאי הייתה גומרת גאווה לראובן. קרצה
לחזיר שאהבה כל כך..." חבל שהוא לא יבוא, הוא יהיה כל כך בודד,
מי יאכיל אותו? מי ילטף אותו כל ערב ויאמר אני אוהב, אני רוצה,
מי?.." לא רצתה להתחמק מייעודה ונסתה כמה שיותר לא להביט
בפרצוף העצוב של חזי (כן, חזי זה החזיר) כל כך אהבה את פטמותיו
שנחבאות מתחת לשומן הרב... ריר הגיח מתוך שפתותיה הרועדות
"טוב, חזי, אנוכי, הגיע הזמן" לקחה נשימה אחרונה מן העולם
המזוהם ודחפה את הכסא אחורה וחכתה כבר לסוף, אך הסוף לא הגיע,
החבל נקרע.
"המילים לא יוצאות" צעקה רותי עם שיערה הפרוע שמרוח בגלל הזיעה
הרבה שפלט גופה, בכתה כל כך והכל בגלל ההגה, ההברות, ההתחברות
של הצורות של אליעזר בן יהודה הנודע "אני מנסה, כל כך מנסה,
אבל הדף מולי והעט בידי והחיבור לא מצליח"...הסתכלה על הקהל,
הדליקה סגרית פרלמנט, מן קלאסה שכזו של כל המבוגרים, שמה רגל
על רגל ואמרה "לחיים" וגמעה את כוס הערק הטהור "סבתא תמיד אמרה
שזה טוב, הערק פשוט מנקה, אז למה לא? כל ערב בקבוק ערק,כממו
בזמנים הטובים בבית סבתא"...צחקה לעצמה שלמע המשפטים הקטועים
והלא ברורים שהוציאה מהפה..."הוא אוהב אותי, חוה אוהבת אותו,
אבל הוא אוהב אותי, אותי! את האשה הפרועה עם חייה המושלמים,
והמשכנתא שלא נגמרת.אותי...אותי.." פרצה בצחוק. גלגול הצחוק
היה כה מפחיד, לשונה יצאה והקצף התחיל להקציף עיניה התגלגלו
לתוך המערות, היא  חרחרה, רעדה אך כלום לא עזר, הפעם החבל לא
יקרע, כוס הערק נפלה והתנפצה והסגריה המשיכה לעלות עשן, "יהיה
טוב" היא אמרה...והלכה. מחיאות כפיים סוערות נשמעו ועוזרי הבמה
היו כבר לחוצים ורצונם היחיד היה להגיע הבייתה לגלגל עוד עשב
ירוק, הקהל התפזר, עוזרי הבמה מיהרו והלכו,  והערק נשאר.