אני בכלל לא יודע למה קניתי את הסלולארי החדיש ההוא. גם לטלפון
הרגיל היו רוב השיחות בנושא טלמרקטינג או טעויות במספר. היו לי
כמה חברים שהתחתנו בסופו של דבר עם כל מיני כוסיות שהתקשרו
אליהם בטעות וחיפשו עבודה בתור נערות ליווי , אבל אלי תמיד
התקשרו רוסיות זקנות שצעקו לי חצי שעה לתוך האוזן "ז'אניה
ז'אניה גדיה פנמיו" ובגלל שהן היו חירשות לחלוטין לא הצלחתי
להסביר להן לאן לדחוף את הז'אניה הזאת. בקיצור , זרקתי את
המכשיר הקטן והשחור קרוב למיטה ולטלפון הרגיל ונשבעתי שבפעם
הבאה שאני הולך לבזבז כסף על מטרה מיותרת אני אתרום אותו
לאגודה למלחמה בסרטן. כמובן שלא גיליתי את המספר לאף אחד, כי
אמא שלי ממילא לא דיברה איתי אף פעם ואחותי החורגת עדיין לא
סלחה לי על זה שאני עני מכוער וטיפש. מה אני אגיד לכם, מאוד
התפלאתי שתוך חמש שעות מרגע שקניתי אותו, הפלאפון צילצל.

"הלו" עניתי בפחד מה מפני הבאות "ז'אניה לא נמצא."
"מתי הוא יהיה?" שאל אותי מי ששאל בקול גברי סימפטי בעל מבטא
צנחני מהוקצע.
"אני לא יודע" הטלתי עליו את שורת המחץ שלי: "הוא אף פעם לא
היה כאן."
בשלב הזה בדרך כלל הייתי מנתק את השיחה, אלא שבשביל זה הייתי
צריך לדעת איך מכבים את המכשיר הזה וכאן הייתי חסר אונים
ואפילו לא היה לו תקע שאפשר להוציא מהקיר.
"לא משנה" הפטיר הצנחן בעליזות "חיפשתי דווקא אותך."
"מי אתה?" שאלתי.
"אני שמעון" הוא ענה "העכביש מהפינה בתיקרה אצלך בחדר."
"לההה" כפרתי בתוקף תוך שאני מדליק את האור ומסתכל למעלה.
למרבה הפתעתי ראיתי בפינה הגבוהה מין ערימת קורים שמתחתיה
התנדנד חרק זעיר שנופף לי במרץ.
"זה אתה?" תהיתי אל המכשיר.
"בכבודי ובעצמי" השיב הפלאפון ההוא "מה המצב?"
"שניה אחת" עצרתי אותו לפני שיתחיל להסתחבק "איך בדיוק אתה
מדבר איתי?"
"אוה" הוא הסביר "עם הקורים החדישים שהתקינו לי אני יכול גם
לתקשר עם סלולארים. זו טכנולוגיה חדשה".
"התקינו?" צווחתי "חשבתי שאתם העכבישים טווים את הקורים שלכם
לבד."
"בטח" הוא שיסע אותי בזעם "ואתה גם תופר את התחתונים שלך
בעצמך. היום הכל שייך לסקטור הפרטי, היה כאן טכנאי קורים
ורשתות והוא סידר לי את הקורים האלו."
"טכנאי עכביש?" התפלאתי.
"כן" הוא גיחך "מה חשבת? שכל הטכנאים הם בהמות."
"אה" למעשה השתדלתי לא לחשוב על טכנאים בכלל  "אז למה משמשים
הקורים האלו שלך בדרך כלל."
"טוב" הוא נרגע קצת "קודם כל להספקת מזון ומעבר לזה לתקשורת
בין עכבישית שוטפת. בסך הכל אנחנו גזע שלא מסתובב הרבה אז
אנחנו חייבים שיטות להתחבר אל העולם החיצון. אתה יודע , לדבר
עם ההורים והחברים, להתעדכן ברכילות ולברר לגבי בנות זוג."
"הבנתי" לא ממש רציתי להגיד לו שהוא דורך לי על כל היבלות
האפשריות "ומה הקטע הזה בדיוק עם פלאפונים?"
"זהו שהטכנאי סיפר לי" הוא ציפצף מהמכשיר "שבקורים החדשים יש
את האופציה לדבר עם טלפונים סלולארים . רציתי להשתמש בה מזמן
אבל אני פשוט לא מכיר אף בן אדם חוץ ממך. עכשיו ראיתי שקיבלת
פלאפון אז חשבתי שבגלל שאנחנו גרים באותו חדר כבר כמה שנים זה
יהיה מאוד נחמד אם נפטפט קצת."
"סבאבי" לא היה לי ספק שיצאתי מדעתי אבל זה לא היה חדש "רק
תגיד לי איך השגת את המספר."
"מספר?" הוא שאל בתימהון "מה זה מספר?"
מאז לא הפסיק הסלולארי לצלצל . מילא החשבון ,אבל השימעון הזה
היה קוץ בתחת והוא גר מטר וחצי מעל הראש שלי.
כל הזמן היו לו שאלות כמו "כמו למה אתה שותה מים לבנים?" ו"איך
זה לאכול משהו שהיה ארוז בניילון קודם"
בקיצור , בתור עכביש הוא היה בהחלט קרציה.
לילה אחד באמצע 'בחזרה ללגונה הכחולה ' מצלצל הסלולארי ושואל
אותי "למה אתה מחזיק את הבולבול ביד כשאתה מסתכל בטלוויזיה?"
"אמרו לי שהיא מתפשטת כאן." הסברתי לו כשאני מתנשף.
"מתפשטת לאן?" הוא העיז לשאול.
"שמעון" התחלתי להתעצבן "אולי תנסה לדבר עם עכבישים אחרים?"
"עכבישים?" הוא נחר בבוז "חבורת משעממים שכמותם. כל הזמן עושים
הורדות מהרשת."
"הם מורידים תמונות של בחורות ?" התעניינתי.
"לא!" הוא הזדעזע "הם מורידים דבורים , נמלים, ג'וקים ושמעתי
על אחד שהוריד צפרדע אבל היא גמרה אותו במכות."
בשלב הזה החלטתי שנמאס לי.
למחרת התקשרתי למוקד השירות של חברת הטלפונים ושאלתי אם אני
יכול לחסום שיחות של עכבישים.
"מה זאת אומרת?" שאלה הפרחה המשועממת שישבה שם עם כאלו
אוזניות.
"שיחות" ניסיתי לדבר יותר לאט "מעכבישים."
"איזה עכבישים?" היא לא הבינה "עכבישים עם רגליים?"
"כן עם רגליים" נהמתי "ועם חוטים!"
"אמא!!!" היא צרחה בפחד וניתקה.
הגעתי למסקנה שאני צריך לפנות לדרג יותר גבוה. החוכמה היתה שלא
משנה איפה מיצרים את המכשירים האלחוטיים האלו , צוות הפיתוח
תמיד ישב בארץ. בדרך כלל זה אפילו בהרצליה פיתוח, גם בגלל
הפיתוח וגם בגלל שכל דבר יותר טוב מלעבוד בתל אביב.
מכאן הכל היה כבר מאוד מאוד פשוט. זייפתי קורות חיים של מהנדס
פלאפונים דגול , שלחתי לכמה חברות השמה ומהר מאוד מצאתי את
עצמי בראיון אצל סמנכ"ל פיתוח של איזו חברה ברדקיסטית שעשתה
לילות כימים כדי לשכנע אנשים  שטלפון זה דבר שצריך לשבת
בארנק.
הסמנכ"ל היה קיד בן חמש עשרה עם זקנקן של פיצעונים שערות
צבועות לוורוד ומשקפיים עם קעקוע של 'אמא יקרה'.
"תקשיב" אמרתי לו "הדבר האחרון שאני רוצה זה לעבוד בחברה הזאת
אבל אם תבוא איתי אלי הביתה עכשיו אתה תראה דבר שישנה את חייך
המקצועיים."
"נראה לך שיש לי זמן?" הוא צייץ "אני צריך להכין שיעורים
בגיאוגרפיה."
"תמשיך להכין שיעורים " איימתי אליו "ובסוף תצא כמוני."
אני לא יודע איך , אבל זה עבד.
כשהגענו לחדרי הדלקתי את האור וצעקתי אל התקרה "שמעון! יש כאן
דוד שממש רוצה לדבר איתך."
תוך שתי שניות הפלאפון צלצל.
הקיד הפעיל את המכשיר והאזין לו כמה זמן ואחר נראה היה שהוא
מנהל איזו שיחה משעשעת. אחרי שהוא גמר הוא נעץ בי מבט ארוך
ומלא סיפוק ומלמל "קורים אעלק, אפילו תא קולי אין לו."
"למה אתה מתכוון" התיישבתי על המיטה והתעלמתי משמעון שעשה טרזן
על מערכת התקשורת שלו.
"מגניב." סיכם הקיד "אני אהיה כאן מחר."
למחרת הוא באמת הגיע והביא איתו ארבעה טכנאים עם חצי טון של
ציוד אלקטרוני לא ברור.
"אל תעשה פרצופים." הוא נזף בי בקול סמכותי למדי "אנחנו הבאנו
גם קולה."
במשך שבוע בערך הם שרצו אצלי , דיברו עם שמעון , עשו מדידות
והריצו תוכניות על המחשב.
"זהו" הוא אמר לי יום אחד כשהטכנאים התחילו להתקפל, "נראה לי
שבזאת הסתיים הסיפור."
"הצלחתם לחסום אותו?" שאלתי בתקווה.
"איזה לחסום?" הוא הריע "אנחנו מפתחים ערוץ טכנולוגי חדש
ותומכים בזכות הציבור לתקשורת אוניברסאלית. אתה מכיר את הכפתור
סולמית בטלפון? בגירסה החדשה של המכשיר עם תלחץ פעמיים על
סולמית תוכל להתקשר אל העכביש הקרוב אליך ולהשאיר לו הודעה
במקרה של שיחה ממתינה וכל זה בחצי מהתעריף הבסיסי של זמן אוויר
בשעות השיא , בלי תוספת תשלום!"
"כמה נפלא!" הינהנתי "אבל אתה לא חושב שזה יהיה יותר זול לזרוק
עליו נעל?"
"אתה בחור מצחיק" חייך אלי הסמנכ"ל בוא אלי שבוע הבא למסיבה
ביום שישי, יהיו ביגעלך וכוסיות."
"סליחה" משכתי בכתפי "אולי תגיד לי מה ילד מחוצ'קן כמוך יעשה
עם כוסיות?"
"אני לא יודע" הוא הודה בעצבות מסוימת "תא קולי , שיחה ממתינה
, שיחה מזוהה , אני כבר אחשוב על משהו."
נשארתי לשבת על מיטתי ונעצתי מבט נוגה בקיר הקרוב כשאני מתעלם
באומץ מהצירצורים ההיסטריים של הפלא הטכנולוגי שלידי.
ככה עברה עלי תקופה ארוכה כשאני משוטט בחוץ רוב הזמן ולא מעז
לאונן אפילו בדמיוני . אני חייב לציין שהשיגרה החדשה והמשונה
הזאת גרמה לי להרגיש מוזר ומאוד לא אכפתי. אם אני זוכר נכון ,
ממש נהניתי מזה לקראת הסוף.

אלא מה? באיזה שלב הגיע החורף ואני כבר לא יכולתי לישון על
הדשא ונאלצתי לחזור לשמעון ולשיחות הנפש שלו. האמת יכולתי בדרך
כלל להתייחס אליו באפטיות כמו שעשיתי לבחורות מהסקרים אבל
בניגוד אליהן השעות שלו היו בין שתיים לשלוש בלילה.
עד כמה שזכור לי את השעות האחרות הוא היה מבלה באכילה.
בשלב זה או אחר של הלילה הגעתי למסקנה שהכי טוב יהיה פשוט
להרוג אותו ,קודם כל בגלל שזה יפתור את הבעיה וחוץ מזה  זה היה
חוקי.
יצאתי מהמיטה וחיפשתי מטאטא אבל אז ניזכרתי שאחרי שהאקסית שלי
עזבה ניסיתי להעיף מכאן את כל מה שהזכיר לי אותה ומסתבר
שהמטאטא והמגב היו היחידים שהתאימו לתיאור. אז אמרתי לעצמי
ששום דבר לא יקרה אם אני אהרוג אותו עם המברשת של הבית שימוש.
איך שנכנסתי לשרותים חטפתי את מכת החשמל של חיי. עפתי שני מטר
באוויר וכל השרירים שלי פרכסו בכאב. הסתבר שהצלופחים החשמליים
של בעל הבית שלי שוב שברו את האקווריום והוא כנראה שיכן אותם
באסלה שלי בינתיים.
רצוץ ומתוסכל ניסיתי לחזור לישון וכשקמתי הרמתי טלפון לאחותי
ושאלתי אותה אם היא מכירה מישהו שמוכן להכנס במקומי לדירה.
"האמת?" היא רטנה "יש לי חברה אחת שמחפשת מקום בדיוק באזור
הזה. היא בתקופת מבחנים עכשיו אז היא בטח תוכל לקפוץ אליך כבר
בצהריים."
"נפלא" אמרתי "יש לה פלאפון?"
"לא חושבת" אחותי גיחכה "אבל תניח לזה כי הבחורה הזו הרבה מעל
הרמה שלך ,רק שתדע."
"לא התכוונתי לזה," נאנחתי "סתם יש כאן בעיות עם פלאפונים."
"אה" ענינה של אחותי בבעיותי היה מצומצם כהוגן "ואולי הגיע
הזמן שתתחיל להתנהג כמו בנאדם."
"כן אחות" הינהנתי לשפופרת "אני בהחלט מתכוון."
לאחר שהנחתי את השפופרת נטלתי את הפלאפון ונסעתי לנמל תל אביב
הישן . כשהגעתי לשם רצתי עד סוף מזח הבטון והעפתי את הסלולארי
למים הכי רחוק שיכולתי.
"להתראות שמעון" צעקתי אחריו "אולי תרצה לדבר עם המדוזות."
התעלמתי מהמבטים המבועתים ששלחו אלי כמה זוגות תיירים וחזרתי
הביתה.
ליד הדלת הנעולה המתינה לי החברה של אחותי.
אכן, זו באמת הייתה בחורה לתפארת. היא נראתה מהסוג הצנום
וההיסטרי עם עיניים בהירות ויפות מתחת למשקפי ג'ון לנון ענקיות
שרכבו על אפון קטן ומחודד. שערה הערמוני והמתולתל היה אסוף
בזנב סוס מאחורי ראשה וכל הבעתה אמרה משהו בסגנון "אין לי זמן
לשרוף על אפסים כמוך."
"אפרת " היא הציגה את עצמה "ואתה מאחר פחד."
"נפרדתי מחבר" חייכתי אליה בסיפוק אדיש "בואי תראי את הדירה."
נכנסנו פנימה ואני שאלתי את עצמי אם כדאי להראות לה קודם את
השירותים בתקווה שזץ חשמלי בוודאי יסלק  את ההבעה הסנובית
מפניה.היא לא חיכתה לי ונכנסה הישר לחדר השינה.
"אוי" היא אמרה אחרי שפתחה את האור "זה כל כך יפה."
ניכנסתי אחריה , על התקרה נכתב המשפט "אתה תצטער על זה יא בן
זונה!" כולו טווי מרישתות עכביש מתנוצצות שנעו וזעו יחד עם
זרימת האוויר.
"אחותך לא סיפרה לי שאתה אמן" עיניה של הבחורה נפנו אלי
בהתפעלות "זה הדבר הכי מקורי והכי מדהים שראיתי."
"למען האמת" חייכתי אליה "לא גיליתי לאחותי על הפרוייקטים
הקטנים שאני עובד עליהם. אני מאמין שהעבודה האומנותית היא
מקדשו האישי של האדם שמסוגל להגיע ליצירות מופת. אין שום סיבה
להציג אותה בפני האספסוף."
"אני מבינה" היא חייכה חיוך צחור ומקסים "זה כל כך נכון מה
שאתה אומר . כל כך אמיתי."
חצי שעה אחר כך יכולתי לראות רק את הציצים החמודים והוורודים
שלה מקפצים חצי מטר מעל פרצופי. הם ריקדו ריקוד בסיסי אך עולץ
ובתור מוזיקת רקע השמיעה הבחורה שרשרת של גניחות דקות וחדות
שהזכירו לי קולות של חזירי ים גוססים.
נו שיהיה, אף אחד הוא לא ממש מושלם.
באיזה שלב רחוק יותר היא נשכבה עלי ומלמלה "ארבע פעמים חמודי ,
אתה בכושר מצוין."
"ובכן" ניסיתי למשוך בכתפי "נפש בריאה בגוף בריא, את יודעת."
"תגיד" היא ליקקה את הזיעה מקצה אפי "יש לך חברה?"
"המממ" מזמן כבר לא קיבלתי כזו מחמאה "יש לך מטאטא?"
וכך נגמר הסיפור פחות או יותר , באושר ובעושר. הלכנו למסיבות,
לקולנוע, לבתי קפה, וטיילנו יד ביד בפארק העירוני .
הכל היה ממש בסדר, אלא שהרגשתי כפיות טובה מסוימת מצידי כלפי
בחור זעיר שהתגורר על התקרה.
יום אחד הגעתי לקיוסק וביקשתי ארטיק.
"איזה ארטיק?" שאל אותי המוכר המשופם.
"לא יודע" עניתי "זה שמקבלים איתו פלאפון."
"תצטרך להוסיף עשר שקל." המוכר התריע.
"נו מה לעשות" השבתי "נוסיף."
הגעתי עם המכשיר הביתה ובמהירות לחצתי פעמיים על כפתור
הסולמית.
שני צלילי חיוג נישמעו ואחריהם ענה לי קול צעיר וצחקני
"שלום!"
"מי אתה?" הופתעתי.
"אני ז'אניה." ענה הצחקן "העכביש מהשרותים בקומה שלוש."
"איפה שימעון?" שאלתי.
"שמעון התמזג עם האינסוף" הקול הרצין קצת "היה לו שבץ לב , זה
היה מאוד פתאומי."
"איך זה קרה?" קולי התמלא דאגה.
"אתה מבין" הוא חזר לצחקק "זה היה ביום ההוא שפגשת את הבחורה,
ואתה יודע , זה ממש קשה למחוא כפיים בהיסטריה כשיש לך שמונה
זרועות."