לפעמים הוא מעצבן אותי כל כך עד שאני פשוט רוצה לצעוק. גם
לבכות. מאיזו שהיא סיבה זה תמיד בא אצלי ביחד.
היום הוא עלה לי על העצבים יותר מבעבר ובאמת שלא ידעתי מה
לעשות עם עצמי.
גם ירון מאכזב אותי. אחים לא אמורים לתמוך אחד בשני, כמו
בסרטים? ריב בין אבא ובת - האח תמיד בצד של הבת? לא? אני משלה
את עצמי?
היום היה ריב כזה ובאופן ממש לא מפתיע, הוא לקח את הצד האחר.
אז אמרתי לו "ירון, פשוט תשתוק!" הוא לא שתק. עליתי למעלה
ובכיתי כי צעקות ובכי תמיד באים אצלי ביחד. חבל.
על רוב האנשים המבטים שלי עובדים. אני אלופה במבטים עוינים, גם
כשאני לא מנסה. אז בקרב עיניים - אין לכם סיכוי.
אבל דווקא את זה כנראה ירשתי ממנו, אז ביני לבינו - הוא מנצח
ואני לא יכולה עליו. אז אני מתקפלת... ועולה למעלה. במקום
צעקה, אני מרביצה לכרית... ובוכה. כי אצלי צעקות ובכי תמיד
באים ביחד. בינתיים.