"אתה חייב להפסיק." אני לוחשת. הדמעות הפסיקו לזלוג והסנטר כבר
לא רועד. "מה אתה רוצה ממני? למה אתה לא מוכן לעזוב אותי
בשקט?" עוצמת את העיניים ומרגישה את החור בפנים גדל ומתרחב.
"שנים שאני מבקשת שתעזוב אותי במנוחה. אם לא תעזור לי, אז
לפחות תניח לי." הכוחות אוזלים במהירות והעייפות משתלטת כרוחות
חלשות שנושבות לתוכי. "אין בי כח, אלוה-ים שלי, אז תניח לי
בבקשה. תן לי לחיות בשקט עם עצמי. אל תטריד אותי יותר." אני
נופלת הצידה. המזרן רך ומנחם. "רק תן לי כח להתמודד עם המחר,
כי בלעדיך אני אבודה." השינה כבר אוחזת בי והעיניים ממאנות
להיפתח שוב. "תן לי שקט." אני ממלמלת ונרדמת.