הם קבעו להפגש בצהריים.יוסף פלט קלישאה:"נפגש בצהרי היום",כדי
להשמע חכם,אבל כולם ידעו שהוא לא,אחרת הוא לא היה מנקה
רחובות.
בעצם,הכל התחיל סתם,בגלל העירייה הדפוקה של תל-אביב.
יוסף בדיוק התחיל את הרחוב שלו,דיזינגוף.אני חושב שהוא היה
הבנאדם היחידי בעולם שמסוגל ללכת ברגל את כל דיזינגוף ועוד
לנקות אותו.
שאול,שהיה חדש בתל-אביב(הוא נאלץ לקטוע בשיא קריירת נקיון
מבטיחה בנצרת,בגלל המצב הבטחוני,ולרדת לתל-אביב העצומה),יצא
בפעם הראשונה לנקות בעיר,ובגלל איזו טעות רישום במשרד
התברואה,גם הוא יצא לדיזינגוף,רק מצידו השני.
זה היה כמו סרט אילם,איך הם הבחינו זה בזה משני צידי הרחוב.
יוסף,שהיה אובססיבי ממש כלפי דיזינגוף,הרגיש כאילו שוכבים עם
אשתו.הוא לא יכל לתת לדבר כזה לקרות ומיהר להניף את המטאטא
בידו הימנית,עם השערות למעלה.שאול,שהכיר את הסימן המקובל
להזמנה לדו-קרב מנקים,ניסה להתעלם,כי הוא גם הכיר את הסיפורים
על יוסף ומטאטא הברזל האימתני,אבל גאוות המקצוע משכה אותו
מנסיגה משפילה והרימה לאט לאט את יד ימין שלו עם המטאטא
כשהשערות למעלה.כעת אין מנוס.יוסף צעק:"מחר נפגש בצהרי היום
במזרקה",שאול הנהן בפנים זעופות ושניהם הלכו כנראה לביתם.
באותו היום,רק חצי מרחוב דיזינגוף היה נקי.חצי מכל צד.באוויר
נישא ריח חריף של עלים וניירות,אפילו שאין להם ממש ריח.כולם
ידעו שמחר זה היום.
כבר 11:43 בבוקר.יוסף כבר מבריק ומשייף את מטאטא המתכת שלו,אני
חושב שזה נחושת או פליז.
כמעט כל תושבי תל-אביב יושבים ועומדים מסביב לכיכר ודממה מעיקה
שוררת ביניהם.די מפליא אותי ששני מנקי רחובות הצליחו להשיג
מתל-אביב יותר מאשר רבין,אבל הם הצליחו.רק התקשורת לא היתה שם
וגם זה בגלל שנתקע לה האוטו בפקקים.
11:58,שאול עוד לא באיזור.יוסף כבר עומד עם המטאטא בין
אצבעותיו,הפח משמאלו והיעה בדלי.אנשים מתחילים להזיע ונשמעים
לחשושים עצבניים.
12:00 בצהריים.שאול מתפרץ מהקהל עם אקדח,מפספס שתי יריות
ובשלישית פוגע ליוסף בבטן.יוסף מתקפל.עד שהאנשים מספיקים לעצור
אותו,הוא יורה בו עוד שני כדורים,בחזה ובבטן,ומיד לעצמו בראש.
שניהם נשארו לשכב שם,באמצע הכיכר,עד היום שלמחרת שבא
מאיר,המנקה החדש ושם אותם אצלו בדלי.