אתמול שכבתי בקרחת היער האהובה עליי, בין כל העצים, מנותק
מהטירוף הזה של החיים, שכבתי שם כשרוח קרירה מלטפת אותי,
כשהקולות היחידים החודרים לתוך אוזניי הם הציפורים, הרוח אשר
נלכדת באוזניי, והנשימות הכבדות שלי, שכבתי על הגב, מחייך חיוך
של ילד בן 5 שקיבל סוכרייה ברגע זה ובשבילו הסוכרייה היא כל
עולמו, הסוכרייה שלי באותו רגע הייתה הניתוק הזה, והשמיים
שנגלו אל מול עיניי, שמיים חלקים כשענן קטן אחד נמצא בהם,
השמיים הכחולים, המדהימים האלה, נראו כמו אוקיינוס עצום,
אוקיינוס שנמצא שם למטה רחוק, ואני יושב לי למעלה ומביט
באוקיינוס הזה, ועולה בי המחשבה שכוח המשיכה יתהפך עוד מעט,
ואני אפול לשמיים, לאוקיינוס, אני אפול ולא יהיה לי במה
להיאחז, וייקח שנים עד שאני אבלע בתוך השמיים העצומים האלה,
שנראים רחוקים ממני כל כך, וכשאבלע בהם, לא יהיה מה שיציל
אותי, עצמתי עיניים, חושב על החיים שלי, נזכר שאחרי שייגמר
היום הזה, אני אחזור למסלול חיי, והשלווה הזאת שאני נמצא בה
תיגמר, כשפקחתי את עיניי, לא יכולתי לעצור את הדמעה הזאת, של
הייאוש העמוק, של הידע, שהחיים שלי הם מסלול ריצה, ואני לא
יכול להפסיק לרוץ, אני לא יכול להגיד לרגליים שלי לעצור, גם אם
אתעייף, הידע שהמקום הזה ביער, השלווה הזאת, היא לא יותר מרגע
קטן בחיים ארוכים של ריצה, סבל, כוח, ואבדן.
שכבתי שם, בשקט, חוסך כל מאמץ, גם את המאמץ של ניגוב הדמעות
שעל פניי חסכתי ממני, הרגשתי את הדמעות זולגות על לחיי, והבטתי
לשמיים, ובמחשבה שניה, אולי היה נחמד אם כוח המשיכה היה מתהפך,
הרי להיבלע בתוך המסלול הזה של החיים, זה יותר כואב, ובלתי
נמנע.