היא עמדה שם, על קצה הצוק
הצופה אל הים...
רעש הגלים המתנפצים אל הסלעים
קטע את הדממה.
הרוח העיפה את שולי שמלתה
ובידרה את שיערה הארוך לכל עבר.
היא הרימה ידה
הסיתה קבוצת שיער טורדנית מפניה
וניגבה את הדמעה שהתגלגלה על לחייה.

פה בדיוק, על קצה הצוק, נשק לה לראשונה
לפני שנים, כשהיו בשיא נעוריהם...
היא זכרה כיצד קרב אליה
הרים ידו לסלק תלתל בודד מעיניה
מלטף את לחייה הסמוקה
ומקרב פניו אליה...

היא חשה את הלמות ליבה
בקצב גובר והולך,
כאילו עמד להתפוצץ..
עיניה נצצו באלפי נגוהות
לפני שנעצמו עם מגע שפתיו...

היא עצמה עיניה
וחוותה את הרגע...
אחרי כל כך הרבה שנים
עדיין חשה את ההתרגשות שאחזה בה
עם אותה נשיקה ראשונה..

כמה זרמי מים זרמו בים מאז
כמה גלים המשיכו להתנפץ אל הסלעים
כמה מפולות וחלוקי אבנים
עפו אל התהומות שלרגלי הצוק...

ורגליה נשאוה כאילו מאליהן
אל השביל שבין הצוקים
השביל הסודי שלהם...
השביל המוביל אל החוף.
צעד אחר צעד, בקלילות אפיינית
כאילו אוחז הוא בידה... כמו אז...

צללית דמותם עולה בזיכרונה
מתגלגלים מטה  מטה,
חבוקים זו בזרועות זה
וקול צחוקם מהדהד בראשה
מלא אושר... שמחה...

לפתע מצאה עצמה מתגלגלת במורד
נתקלת בסלעים וטרשים
עד שערמת חול רכה
בלמה את גופה הדואב...

היא חשה את רכותו של חול הים
מתחת לגבה.
פשוטת איברים, פקחה עיניה
לראות אל מולה את אורו
של כוכב ערב ראשון
המבליח בין העננים...

ואותו נצנוץ החזיר אותה לשם,
אל מבט עיניו היוקדות
אל השתקפות אושרה בתוך עיניו הבורקות
אל צלילתה אל תוך התכול...

באחת התרוממה, חלצה נעליה
הפשילה את שולי שמלתה
והחלה ללכת בצעדיה הקטנים
שהלכו ונעשו מהירים יותר ויותר.
והיא בורחת.. בורחת...
והכוכב אחריה עוקב ... ולא מרפה...

היא זכרה את אותו כוכב
עוד מאז... מאותו לילה
בו חיכתה לבואו, אך לשוא...
איך הביטה אל האופק
מצפה לדמותו התמירה שתצוץ,
מאי- שם... מרחוק...
מעמקי החשיכה ...
והוא לא בא...

היא עצרה על מקומה
והתיישבה על עומדה
רפויית אברים...
עצמה עיניה
ודמעה התגלגלה אל זוית פיה...

רחש קל של סירה
עורר אותה מקיפאונה.
ראשה הרכון התרומם מעט
והיא פקחה עיניה
והביטה לכיוון הרחש המתקרב.

ספינת שעשועים קטנה
קרבה לה אל החוף...
על חרטומה המורם
בלטה  דמות לבושה שחורים
ומסיכה עטוייה על פניו.
ליבה הלם בה בפראות...
הדמות עטויית השחורים
היתה דמותו התמירה של אהובה
העיניים שהציצו אליה מהמסיכה
הקרינו לה בדמיונה את תכול עיניו...

הספינה עגנה מולה
והיא ראתה אותו
מושיט ידו אליה
וקורא לה לבוא...
וכולו עוטה שחורים...

היא התרוממה בכבדות
כמו לא נשאוה רגליה
וצעדה מסונוורת
לעבר ידו המושטת
וכח מגנטי מושך אותה אליו...

הוא אספה בזרועותיו
והיא עצמה עיניה
ונסחפה אל העולם
שכה ייחלה לו
ושקעה בשינה עמוקה...

לאחר ימים של שינה
חשה ביד המנערת את כתפה
מעוררת אותה משנתה העמוקה...
היא פקחה בכבדות את עיניה
ומצאה עצמה בתוך כלוב זהב...



הדמות התמירה לבושת השחורים
עמדה למולה ללא אומר.
ידו פרמה באיטיות
את כפתורי גלימתו...
וידו השניה הורמה לכיוון המסיכה...

הגלימה השחורה נשרה לרגליו
כגלגל שחור העוטף אותו סביב
והיד המורמת קילפה אט אט
את המסיכה מעל פניו.
ואז... ניגלו פניו לפניה במלוא הדרם...

הכאב והאכזבה ניכרו על פניה...
עיניה כבו באחת.
מולה עמד איש שונה.
איש אחר.
היא נתנה נדרה לאחר...
היא היתה של אחר....

כל כך ייחלה לבואו
כל כך שבוייה היתה בקסמו
כל כך רצתה שישוב ויקח אותה עימו
אל עולם רחוק... מתוק...
עד שנפלה בשבי דמותו...


היא הרימה פניה
וראתה אלפי מטילי זהב קטנים
תלויים סביבה, מעל ראשה,
על סורגי כלוב הזהב
מרצדים כמינסרות באלפי נגוהות...

הדמות התמירה קרבה אל הכלוב
וביד קלילה פתחה את דלתו.
היא פסעה אל היד המושטת
עיניה מושפלות
וליבה מאיץ פעימותיו.

הוא הושיט את אצבעו
והרים את סנטרה
עד שעיניה פגשו בעיניו
ושוב ראתה את התכול
התכול האחר, השונה...
תכול זר... מנוכר...
קר...

יד ביד צעדו על הסיפון
כשהוא מוביל אותה
אל חרטום הסירה
מושיבה על גלגל ההצלה
גוחן מעליה...

הרוח הנושבת טילטלה את הסירה
הוא לקח את ידה בתוך ידו
וענד לה צמיד זהב
מעוטר יהלומים
ואבני חן...
בנקישה קלה
סגר את הסגר המוזהב -
אזיקי הזהב...

הוא כרע לידה
חפן פניה בידיו
והקימה אט אט ממקום מושבה
משכה אל בין זרועותיו
ונשק על שפתיה.

היא עצמה עיניה בחוזקה
הצמיד הכביד על ידה
רגליה כאילו הרעידו
ורחש גלי הים
היו כתקיעות שופר באזניה...

טעם שפתיו על שפתיה
היה לה מר כלענה...
היא ניתקה עצמה ממנו
גחנה לעבר גלגל ההצלה
חטפה אותו בידה הפנויה
ורצה כל עוד נפשה בה
אל ירכתי הסירה...

היא השליכה את הגלגל
אל המים, אל בין הגלים,
הפשילה את שולי שמלתה
עלתה על מעקה הספינה....
ו...

זוג ידיים חסונות
לפתו אותה מאחור...
הורידו אותה מטה
חיבקו את כתפיה הרועדות
והובילו אותה אל הכלוב...

היא פסעה אל בין הסורגים
כשטריקת הדלת נשמעת מאחריה...
היא קרבה אל דופן הכלוב
לפתה בשתי ידיה את סורגיו
והרימה מבטה אל השמיים...

הכוכב... הכוכב קרץ אליה
שם, בשמיים בין אלפי כוכבים
היא ראתה אותו בוהק מולה
מנצנץ באורו הזוהר
ורחוק... כל כך רחוק...


על רצפת הכלוב
מפוזרות כריות גדולות
מצופות בבד משי לבן
רכות כעננים בשמיים
מריחות בניחוח בשמים...

היא צנחה אל בין הכריות
כשהמשי מלטף את גופה...
צמיד הזהב הכביד על ידה
אך הסגר - נעול...
והמפתח - בידיו...

שוב עצמה את עיניה
שוקעת אל השינה הגואלת...
בורחת אל עולם החלומות
אל הטוב שידעה
אל האהבה הבלתי ממומשת...

כאב חד פילח לפתע את ביטנה
והיא התעוררה אל תוך החשיכה...
הוא עמד בפתח הכלוב
גלימתו השחורה על כתפיו
ובידו החזיק בובה...

ידיו הושיטו את הבובה לעברה
והיא בידיים רועדות
לקחה אותה אל בין זרועותיה...
מאמצת אותה אל ליבה
סוקרת את דמותה...

בעודה מפנה לה מקום לצידה
חלפה מחשבה בראשה...
לא... היא לא תתן...
היא לא תתן לבובה שלה
לחיות בכלוב הזהב הזה...

וחלפו להם הימים,השנים,
הים המשיך לגעוש ולרעוש,
הספינה היטלטלה בין הגלים
והצוק הלך והתרחק...
הוא התרחק את האופק...

פחד תקף אותה
שמא יאבד לה לנצח...
ואז, באישון לילה
שברה את מנעול הכלוב
לקחה עימה את בובתה - ויצאה...

סירת ההצלה הקטנה
שהיתה צמודה לדופן הספינה
משכה את תשומת ליבה...
היא התירה את הקשרים
והורידה אותה אט אט אל המים...

שוב הפשילה את שולי שמלתה
ועברה מעל מעקה הספינה
וכשידיה חובקות את בובתה בחוזקה
ירדה אל הסירה הקטנה...

בדומייה התרחקה מהספינה
ואחזה במשוטים בשתי ידיה...
והחלה חותרת בכוח
בהותירה אחריה
שובל לבן קטן...

היא החלה מתרחקת
אל האופק...
אל כיוון הצוק
שעמד זקוף ואיתן
מחכה לה שם...

חותרת במרץ בלתי נלאה
שומעת את הרוח ממלמלת באזניה...
לברוח... לברוח...
וידיה הלכו והגבירו הקצב
בתנועות סיבוביות לאחור...

ובעודה מחליקה לדרכה
עולה ויורדת על הגלים
והחוף כבר נראה לעין
והצוק מתגלה למולה בכל הדרו -
טילטלה אותה חבטה עזה...

הסירה הקטנה עצרה מנוע
ונותרה על מקומה ללא ניע...
היא ניסתה לסובב את המשוט
לחתור, לדחוף את המים...
אך ללא תועלת...

הסירה תקועה היתה
על שונית ים חדה
לכודה בין סלעים
מיטלטלת בין הגלים
מעלה ומטה...

אור היום הפציע...
השמש שלחה קרניים ראשונות
ומצאה אותה על רצפת הסירה
מכורבלת בתוך עצמה
והבובה בזרועותיה...

לא חלפו אלא דקות
כשראתה את הספינה הגדולה
קרבה ובאה מאחוריה
כשהוא עומד על חרטומה
גאה וזקוף בגלימתו השחורה...

הוא לקח אותה ואת בובתה
והעלה אותן לספינה...
הספינה פנתה אל הים הפתוח
והיא סובבה ראשה, וקינחה דמעה...
הצוק שלה שוב הלך והתרחק לנגד עיניה....


והספינה הפליגה שוב ללב הים
אל בין הגלים הגועשים
והיא, שרועה על כריות המשי
עוטפת את בובתה בזרועותיה
וליבה כבד...

והזמן חלף לו לאיטו
והיא מצאה עצמה חובקת
בובה חדשה, לבנבנה
בהירת שיער ועור
בובת פורצלן...

עתה העסיקה עצמה
בטיפוח בובותיה...
קלעה את שיערן
קשרה סרטים לראשן
וסיפרה להן סיפורים...

הימים חלפו, ואיתם החודשים.. השנים...
והיא למדה להשלים עם מר גורלה...
רוחות סתו הביאו איתן
ענני גשם אפורים
וריח סערה...

בובותיה בגרו
ולמדו לעמוד בטלטלות הספינה,
נשענות על סורגי הכלוב
היו מביטות בה
במבט של התרסה...

עיניהן הבורקות
כמו ירו בה חיצים
כמו דחקו בה...
כמו אמרו לה -
קומי ! צאי! לכי אל החופש !

והיא - רגליה כושלות
נתמכת בידיה בסורגי הזהב
אוספת את רסיסיה
בשארית כוחותיה
ונעמדת מולן... נכלמת...

משב רוח קריר הצליף על פניה
ועורר אותה מקיפאונה...
זקפה את סנטרה
הישירה מבט
ונצנוץ של תקווה בקע מעיניה...

שתי זוגות עיניים
עקבו אחר תנועותיה
מבליחות חיוך מוצנע
חיוך של הבנה
חיוך של אהבה...

היא ידעה שהגיע הרגע...
רגע האמת...
היא חשה זאת בדמה...
לא עוד לשקוע.
לקום... לעמוד...
ללכת אל האופק...

היא פסעה לעבר הפתח
ובהינף יד דחפה את השער
וחלפה על פניו בקלילות,
מתהלכת זקופה על הסיפון
והרוח מכה בגבה...

והיא עומדת על מעקה הספינה
מביטה אחורה לעבר בובותיה
וליבה החסיר פעימה...
האם יעלה הפעם בידה
לעבור את המכשול???

והחיוך המבליח מעינהן
שלח אליה זרמי חום
והיא חשה אותם מטפסים ועולים
במעלה גיווה, אל עורפה...
וגופה התמלא בבעירה...

העיפה מבט אוהב אחרון
סבה על עומדה
והשליכה עצמה אל בין הגלים
אל המים הקרים, הגועשים.
גופה רעד...

ידיה החלו לחתור במרץ
כשהיא דוחפת את המים לצדדים
הולכת ומפנה דרך
לגופה הדואב
הכמה לחופש... לדרור...

מזווית עינה ראתה אותו
בגלימתו השחורה
עומד על חרטום הספינה
ובעיניו הצרות
חיוך של ניצחון...

במשנה מרץ המשיכה לשחות
כשבעיני רוחה רואה היא
את הצוק שלה
עולה מתוך האופק
הולך ומתקרב...
ואט אט מתגלה בכל הדרו...

היא עצמה את עיניה
התהפכה על גבה
הסדירה נשימתה
ואזרה כוחות...
דרך ארוכה עוד לפניה
דרך ארוכה אל הצוק...

ושוב חזרה אל תנועות הידיים
ורגליה היכו במים בכוח
ודחפו אותה קדימה... קדימה...
איוושת הרוח תעתעה בה
ואזניה כמו חישבו להתפקע...

רעש מנועי הספינה
עלה כזמזום הדבורה באזניה.
היא הגבירה את הקצב
משקיעה את שארית כוחותיה
חותרת בכוח בלתי מובן...

מרחוק... בקצה האופק
ראתה את ראשו  של הצוק מבצבץ...
כל תנועה קירבה אותה אליו...
כל ניע הפיח בה כוח
להגיע... להגיע...

בהביטה ניכחה אל החוף
ראתה גוש אפל ניצב
עומד ללא ניע
למרגלות הצוק...
גוש זר... לא מזוהה...

וכוחותיה הולכים ואוזלים...
וידיה מתנועעות כאילו מעצמן
ורגליה רועדות מהמאמץ
וגופה הולך ונעשה כבד
מרגע לרגע...

עוד מעט קט
עוד רגע... עוד מאמץ...
וגל גדול שטף אותה
ולא עמדו לה כוחותיה
ופניה מלוחות מדמעות...
וגופה נעשה כבד עליה...

חושיה התערפלו
עיניה התגלגלו בחוריהן
ומי הים המלוחים
חנקו את גרונה הצורב
והיא החלה צונחת...

גופה התעוות מחולשה ונכנס לסחרור
במערבולת שסגרה עליה
שעטפה אותה מכל עבר
שאיימה לבלוע אותה
לטרוף אותה אל קירבה...

ידיה הונפו לכל עבר
בזעקת עזרה אילמת...
והיא החלה שוקעת
מטה מטה
ורק ידה האחת נותרה מונפת אל על...

התמונות חלפו לנגד עיניה העצומות...
בובותיה שכה אהבה...
אהובה לו ציפתה כל חייה...
המקום אליו נשאבה...
הצוק... הצוק היקר שלה...

מישהו אחז בידה ...
יד... יד חזקה ואיתנה
תפסה בפרק ידה
מושכת אותה
מבין הגלים...


וגופה הכבד
מסרב להישמע...
הוא נגרר אחרי ידה
ואין בו הכוח...
והתשישות שולטת...
והיד מושכת ואינה מרפה
גוררת את גופה
המתחכך בקרקעית הים
לעבר החול הרך
לעבר החוף...

והיא שכובה אפיים ארצה
ופניה הליאות נושקות לחול
ועיניה מסרבות להיפקח
שמא תראה את דמותו מעליה
ואת חיוכו האכזר...

שתי ידיים חסונות אחזו בה
וסובבו את גופה אט אט
עד שהפכוה על גבה
כשזרועותיה פרוסות לצדדים
ועיניה עצומות בחוזקה...

יד לחה  סילקה את שיערה הרטוב
מעל פניה התשושות
ואצבע עדינה החלה מטיילת
על פניה...
כאילו בוחנת את הקווים המוכרים...
לרוחב עיניה העצומות,
לכל אורך אפה,
על שפתיה הרוטטות...

משהו מוכר בלטיפה
משהו בתחושת המגע
גרם לה לפקוח אט אט את עיניה
ולמקד את מבטה
לאור הדימדומים
בדמות שכרעה לצידה...

היא מיצמצה בעיניה הצורבות
ןליבה פסח על פעימה...
היא הרימה ידה
ושיפשפה אותן בחוזקה...
הדמעות שעלו בעיניה
שטפו את המליחות הצורבת...

הוא ישב לצידה
על החול הלח והקר
ועיניו מביטות בה בערגה,
באהבה, בגעגועים...
כף ידו הפרושה נשלחה לעברה
והוא חפן את לחייה בידו...

והיא - כלא מאמינה למראה עיניה
כשרוייה בתוך חלום מתוק,
אספה את גופה הכואב
והתיישבה...  מביטה לעברו
כמהופנטת...

הוא חזר...
הוא לא שכח...
הוא הופיע מאי שם
ככה סתם... מתוך השחור...
ללא כל התראה...
בדיוק...
בדיוק ברגע שנזקקה לו יותר מכל...

בטבעיות הפנתה גופה לעברו
ונצמדה אל חזהו
נבלעה בין זרועותיו הפרושות לקראתה
אל חיבוקו החם והאוהב
וכאילו הזמן עמד מלכת....

הוא אחז בידה
והם החלו צועדים
לעבר השביל שבמעלה הצוק...
השביל הסודי שלהם
שפגעי הטבע לא יכלו לו...
כאילו חיכה לשובם...

בעודם מעפילים אל ראש הצוק
העיפה מבט לאחור
לראות את ספינת השעשועים
מתרחקת אל תוך הסערה,
ואת הכוכב הזוהר שבשמיים
קורץ לה בשובבות...

הם הגיעו מתנשפים אל הפיסגה
ולבם חשב להתפקע...
האושר שטף את שניהם
הילת הירח עטפה אותם
כבתוך גלימת משי לבנה...

שנים רבות קודם עזבו את הצוק
כדי לחזור אליו ביחד,
יד ביד,
לב בתוך לב...
נפש בנפש קשורות יחדיו...
כדי למצוא שם את גלשן הרוח...

וכגוף אחד התחברו
נקשרו אל הגלשן
וגלשו אל עתידם...
שם, מעבר לימים...
מעבר לאוקיאנוס
אל קצה העולם....
אל החיים...
והאושר אופף אותם מכל עבר...



והספינה, שם למטה,
החלה מיטלטלת בין גלי הים
נעלמת בתוך הסער
בין קצף הגלים
יורדת למצולות הים.