עוד יום שקט ומשעמם במשרד. יושב לי על כורסת העור, שם רגל על
רגל על השולחן ומוחץ זבוב שברוב חוצפתו העיז לנחות על הברך
שלי. פתאום התפרץ למשרדי פקד שורטמן.
"יש לי קייס בדיוק בשבילך" הכריז בהתרגשות.
"במה מדובר?" שאלתי באדישות.
"רצח!" ענה בהתלהבות כאילו הודיע לי שזכיתי בלוטו.
"ומה כל כך מיוחד במקרה הזה?" שאלתי באדישות, מנסה להראות
חשוב.
"פשוט בוא איתי לתחנה ותבין הכול".
גירדתי את עצמי בקושי מהכסא, לבשתי את הז'קט שלי ואת כובע
ה"שרלוק הולמס" ויצאתי אחריו. נכנסנו למכונית שלי ונסענו לתחנה
(תחנת המשטרה אומנם נמצאת במבנה שצמוד לבית שלי אבל אני לא
מתכוון ללכת ברגל).
בתחנת המשטרה קיבלה את פנינו דפנה, החוקרת המתלמדת החדשה.
"היי בובה" אמרתי לה בקול אלביס פרסלי.
"בואו אחרי" אמרה בקרירות מצמררת. כנראה שהיא לא נדלקת מגברים
שמנים, עצלנים עם שיער בכל הגוף חוץ מהראש.
הלכתי אחריה מרותק מישבנה החמוד שרקד מצד לצד בכל צעד שלה. שתי
הלחמניות האלה פשוט חיכו לנגיסה.
"כנסו" דפנה שברה את קו המחשבה שלי.
די היה לי במבט חטוף בחשוד דרך חלון הזכוכית של חדר החקירות
כדי לדעת בוודאות שזהו לא אחר מאשר ווילי הנחש. ווילי הוא פושע
ותיק, לשעבר במאפיה, שעסק בגניבות והיה מומחה לזה. על הבגדים
שלו היו כתמי דם.
"כלי הרצח?" שאלתי במקצועיות.
"סכין" ענתה דפנה. "נלקחה למעבדה".
"מניע?" המשכתי.
"יש. לפחות זה מה שהוא אומר"
"הוא אומר?" העליתי על פניי מבט מופתע. "זאת אומרת שהוא מודה
באשמה?"
"אמרתי לך שהוא מבריק" צחקק לו פקד שורטמן.
דפנה מחאה כפיים בציניות. התעלמתי ממנה והמשכתי. "אז מה
הבעיה?"
"הנרצח".
"וזה מה שאתם רוצים ממני? שאגלה את מי הוא רצח?" לא חיכית
לתשובה שלהם ופרצתי לחדר החקירות. ווילי הסתכל עליי כאילו ידע
שאני הולך לבוא.
"ברוך הבא אייזיק" חרחר. "תשתה משהו?"
"סתום ת'פה שלך תולעת" אמרתי בעצבנות. בתוכי הייתי גאה
בקשיחותי כמו ילדה שמתלהבת כשהאליל שלה עובר לידה. "את מי
רצחת?"
"אני לא אגיד לך מי, אני אגיד לך למה" סינן בשלווה. "אולי ככה
תבין לבד".
"נו" גערתי בו בחוסר סבלנות.
"רצחתי אותו כי נמאס לי ממנו" אמר, חיכה שנייה לתגובה שלי
וכשזאת לא באה, המשיך "הוא עקב אחריי לכל מקום. ביום היה הולך
איתי ובלילה מסתתר בין החברים שלו אבל תמיד הוא היה שם. הרגשתי
אותו. בלילה דמיינתי אותו מטפס למיטה שלי ובבוקר הייתי מגלה
אותו מבצבץ מתחתיה. לא היה לי מה לעשות. הוא היה מסגיר אותי
בחלק מהגניבות. לא השאיר לי שום ברירה. ארבתי לו מאחורי הפינה
וכשנגלה לעיניי, צמוד לקיר, התנפלתי עליו וחתכתי אותו".
"מי זה, לעזאזל? מי?" צעקתי עליו.
"יותר מזה אני לא יכול לגלות".
האמנתי לסיפור שלו. הוא פושע קשוח שלא נכנע בקלות. המאפיה
אימנה אותו טוב. יצאתי מהחדש מיואש, משליך את הכובע על הרצפה.
בסופו של דבר נאלצנו לשחרר אותו. הדם על הבגדים ועל הסכין היה
שייך לו. כנראה מהחתכים שנוצרו לו בעקבות המאבק. וכל עוד אין
גופה איך אפשר להאשים אותו?
רצח אף פעם לא היה התחום שלו אבל כשהוא נתן ידו בכך הוא עשה
זאת בדרך הכי יפה שאי פעם ראיתי. האם הוא באמת רצח בכלל? אולי
כל זה פשוט עבודה בעיניים? אבל למה? מה הוא מסתיר?
במשך החודשיים הקרובים ניסיתי לפתור את הפרשה הזאת. חיפשתי
אנשים שנרצחו באותו תאריך אבל אף אחד לא יכול להיות על ידי
הנחש. חקרתי את כל מי שמכיר את ווילי - חברים ואויבים - אף אחד
לא ידע לעזור לי. לאף אחד במשטרה כבר לא היה אכפת. נמאס להם.
הם רק רצו לסגור את התיק. לא נתתי להם. זה פשוט לא היה הגיוני.
עוד 3 שבועות עברו בלי שיכולתי לעצום עין. כל הלילה חשבתי מה
לעזאזל קרה שם. ניסיתי לשחזר בראש פרצופים, מקומות, רמזים.
שורטמן ניסה להפיל עליי תיקים אחרים כדי שאשכח את ווילי. היו
שם דווקא דברים מעניינים - זונות, רוצח סדרתי, שוטרים מושחתים.
פעם הייתי מתנפל על תיקים כאלה. אבל עכשיו זה לא פעם.
עד שיום אחד שורטמן קרא לי למשרד שלו לשיחה. שיחה אמורה להיות
בין 2 אנשים לפחות אבל כששורטמן קורא לך למשרד אתה יודע שרק צד
אחד מדבר. כמה שניסיתי להתרכז לא הצלחתי להבין מה הוא אומר.
הראש שלי היה עסוק בעניינים אחרים.
"בלה בלה בלה" שמעתי אותו אומר. "בלה... בלה... בלה... בלה...
בלה... הוואי... בלה... בלה..."
הוואי - זאת המילה היחידה שהצלחתי להבין ממנו. מה הקשר עכשיו
להוואי? כשראיתי שהוא שותק הבנתי שהוא מחכה לפידבק ממני.
חייכתי, הנהנתי בראשי לחיוב ויצאתי מהמשרד. איך שסגרתי את הדלת
התנפלה עליי רייצ'ל, הפקידה של שורטמן.
"וואוו! אני לא מאמינה שאתה יוצא" אמרה בהתלהבות תמוהה. "הנה,
קח את זה. זה יעזור לך לתפוס ראש".
היא הושיטה לי חוברת. "יוצאים לחופשה בהוואי?" אמרה הכותרת.
מתחתיה היו כתובות מילים כמו "בילויים, מסעדות, בתי מלון,
חופים, מכוני ליווי..." לקחתי את החוברת ודחפתי לכיס המעיל.
רייצ'ל נשארה לעמוד שם עם החיוך האינפנטילי שלה (שפעם חשבתי
שהוא מקסים). כנראה חיכתה לתודה או משהו. היא בטח התאכזבה
כשהסתובבתי והלכתי משם מהר.

כל הטיסה הראש שלי היה טרוד באותן מחשבות. רק שהפעם עלו לי
לראש שאלות נוספות כמו: מה אני עושה פה? למה בהוואי? האם
הסכמתי לצאת לחופשה? או אולי יותר גרוע - קיבלתי על עצמי תיק
חדש בטעות? החלטתי שלא אכפת לי. אני אלך לחוף ואירגע.
גם בחוף הים לא מצאתי שלווה. מסביבי פיזזו להן בחורות בבגדי-ים
מינימלים. אבל זה לא הזיז לי. במקום ללכת לשירותים ולהביא ביד
נשארתי לשבת שם, תופס שיזוף על כיסא נוח. איך זה שפושע עלוב
כמו ווילי הנחש הצליח למוטט את החוקר מס' 1 שהביא למעצרם של לא
פחות מ- 173 פושעים?
ואז ראיתי אותו. מהלך בחוף מחובק עם 2 בחורות topless-יות. מאז
המקרה ההוא לא שמענו עליו. היה איזה שוד של חנות יהלומים שבוצע
בצורה נקייה. חשדנו מייד בווילי אבל לא הצלחנו לאתר אותו. והנה
הוא פה משתובב לו, נהנה מהחיים. למה לא? קיוויתי שהוא לא יראה
אותי. כיסיתי את פניי והתפללתי שהוא לא ישים לב. אבל כמובן
שקשה מאד למנוע את הבלתי נמנע וברגע שהבחין בי הוא לחש משהו
ל-2 הבחורות, נישק כל אחת מהן והתקדם לבד לכיוון שלי.
"מה נשמע אייזיק?" צעק כאילו הוא נואם לפני קהל ענקי. "נו?
גיליתם מי נרצח?"
"בטח. קלי קלות" השבתי בביטחון "כשגיליתי מי נרצח ידעתי שמגיע
לו ולכן לא הלשנתי עליך. אתה חייב לי".
"חחח. תרשום על החשבון" ווילי פרץ בצחוק רועם וחזר לחברת
המלוות שלו. איך הוא ידע שאני מבלף? האם ידע שאני מבלף? הוא
התקדם עם הבחורות לכיוון שלי. כשחלף על פניי שמעתי אותו שר
"carried away by a moonlight shadow". Moonlight shadow הה?
אם רק הייתי מניח ידיי על ה- shadow שלו. ואז ראיתי את זה.
כולי הייתי חיוור. התחלתי לרעוד בכל הגוף. הפה שלי ניסה לדבר
אבל לא יצא כלום. לאט לאט התחילו המילים לצאת
"ווילי...רצח...את...הצל...שלו".
חזרתי על המשפט כמה פעמים עד שהצלחתי לקום על רגליי. "ווילי
רצח את הצל שלו" התחלתי לרוץ בחוף, חצי ערום וצועק על אנשים.
"ווילי רצח את הצל שלו" נפלתי כמה פעמים. הבגד ים שלי כבר לא
הסתיר את מה שהיה צריך להסתיר. "ווילי רצח את הצל".

מצאתי את עצמי בתוך חדר קטן עם קירות מרופדים. "ווילי רצח את
הצל שלו". הראש שלי כאב. הרגשתי כאילו 1000 פטישים הולמים במוח
שלי בלי הפסקה. "ווילי רצח את הצל שלו". שלחתי יד כדי לתפוס את
הראש שלי אבל היא לא הגיעה לשם. "ווילי רצח את הצל שלו".
ניסיתי את היד השניה וגיליתי שגם היא תקועה. הסתכלתי וראיתי
ששתי הידיים שלי קשורו בתוך חליפה לבנה. "ווילי רצח את הצל
שלו". הסתכלתי על הקיר שלאט לאט קיבל צורה של פרצופו המחייך של
ווילי. הסתכלתי לכל הכיוונים וכל שאר הקירות קיבלו צורה של
פרצופו של ווילי. "ווילי רצח את הצל שלו". וגם התקרה.
"לאאאא!"

כשפקחתי את עיניי מצאתי את עצמי בתוך המשרד שלי יושב על כורסת
העור רגל על רגל על השולחן. "ווילי רצח את הצל שלו".
"מה? על מה אתה מדבר?" שאל שורטמן שהספיק מתישהו להתפרץ
למשרד.
"כ... כ... כל... כלום" עניתי.
"יש לי קייס בדיוק בשביל..." לפני שהספיק לסיים את המשפט רצתי
החוצה בלי הז'קט והכובע. רצתי כל הדרך לתחנה. באמצע התעלפתי
ונפלתי. כשקמתי המשכתי לרוץ. פרצתי לתוך התחנה. דפנה עמדה
מולי. בהינף יד דחפתי אותה לרצפה והמשכתי לרוץ.
"זכיתי בהתערבות" צעקתי לעברה. "הם אמיתיים".
נכנסתי לחדר החקירות.
"ברוך הבא ..."
"רצחת את הצל" החוורתי וקפאתי במקום. הצל שלו נראה ברור כחושך.
מהר מאד התעשתי "את מי רצחת?" שאגתי.
"איפה הנימוסים שלך?" שאל ווילי בתמימות.
"את מי?" הצווחה הזאת הרעידה את כל החדר.
"אני לא אגלה את מי. אני אגיד רק למה".
תפסתי אותו בחולצה וזרקתי אותו על הקיר. התיישבתי עליו וסיננתי
לעברו "נמאס לי ממך. תגיד את מי רצחת הפעם וזהו".
ווילי חייך חיוך נבזי, חירחר בגרונו ופלט "את המחר שלך".
"מה? למה אתה מתכוון?" שאלתי, מהדק את הלחיצה על צווארו.
"בוא אראה לך".
שמעתי דריכה של אקדח. הסתכלתי על היד שלו. הוא החזיק את האקדח
שלי וכיוון אותו עליי. 2 יריות הדהדו בראשי.
פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי במשרד שלי יושב על כורסת העור
רגל על רגל על השולחן.
שורטמן התפרץ למשרד בהתלהבות.
"יש לי קייס בדיוק בשבילך".