יוני היה יוצא כל יום מהבית והולך למרכז המסחרי לשתות איזה
בקבוק של בירה או שניים.
השם שלו בכלל היה יונתן אבל הוא חשב שיוני זה נשמע הרבה יותר
מבוגר. ותמיד אמרו שהוא גדל מהר יותר מכל השאר.
הוא היה יושב עם מזרחי הזקן על ארגז ירקות הפוך ומעשן מרלבורו
ולפעמים קצת יותר.
מדי פעם  הם היו משחקים שש בש.
מדברים על החיים, כמה הם קשים ושנמאס.
מזרחי היה מספר לו על האישה והילדים, על משכנתא והימורים.
ויוני היה שותה מעשן ובעיקר שותק.
מה איתך ילד? אין לך חברים בגילך לשחק איתם?
יוני רק חייך ופותח עוד בקבוק.
בן כמה אתה בכלל? לא הייתי נותן לך יותר משלוש עשרה שנה.
ואז הוציא עוד סיגריה והדליק אותה.
שואף את העשן עמוק לריאות ומשחרר לאט.
הוא לקח עוד לגימה מהבקבוק, מחזיק אותה בפה לכמה שניות, מגלגל
על הלשון, מוצץ ממנה את הטעם ובולע.
כשמזרחי הפסיק להגיע למרכז יוני התחיל לשתות "קצת" וודקה עם
חברים מהמרכז.
כשאמא לקחת אותו לרופא הוא אמר שהילד צריך קצת חומר להמרצה.
הוא נתן לו כדורים.
ויוני החליף אותם באבקה, הוא היה שואף אותה לאט, נהנה להרגיש
את השריפה באף.
לפעמים היה יורד לו קצת דם והוא ניקה עם השרוול.
בהתחלה אימא עוד הייתה שואלת מה קרה לחולצה, נבהלת, תראה איך
אתה נראה!
אבל עם הזמן היא התרגלה ופשוט אמרה לו "תוריד ת'חולצה".
ולפעמים היא אפילו לא הייתה ערה כשיוני חזר הביתה וגם כשהייתה
היא לא הייתה מסתכלת אליו.
פשוט יושבת ובוהה בתקרה.
הוא היה נכנס לחדר סוגר את הדלת והחלון מדליק סיגריה ושותה עוד
קצת וודקה.
וכשהיה לו מספיק אלכוהול בדם הוא יכול היה לשמוע את אימא שרה
לו "יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן..."
הוא היה שוכב מכורבל על המיטה, שומע את אימא שרה, מרגיש אותה
מלטפת אותו ונרדם, מחייך.
ואז מתעורר, אחרי כמה שעות. רועד מקור. או מפחד. או בדידות. לך
תדע.
יום אחד הוא התעורר, מסוחרר. הוא פתח את הארון והוציא משם אולר
קטן.
הוא חרט על היד "יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן..."
אימא מצאה בבוקר את הגופה, ומסביב לצוואר שלו חבל תליה.
יונתן היה צריך להיות בן 12 בחודש הבא.
ותמיד אמרו שהוא גדל מהר יותר מכל השאר...