מרגע שנולדתי, רק פקחתי עין.
ראיתי אנשים, עושים לי פרצופים.
לא הבנתי מה קורה? מה המהומה?
מי זה מכרכר, מדוע ולמה?
וכך חולפים ימים, עוברים להם לילות.
עולם נראה יותר ברור אבל פחות מובן.
תוקעים אותי בגן, עם ילדים קטנים.
נוזל להם באף, רטוב במכנסים.
גננות ומנגנות מכל הכוונים,
חוטפים לי מהיד, איש לא שואל.
יורדות עלי פקודות, תוקעים לי סיפורים.
ואני כמו טמבל, מאמין להם.
הם גדולים, אני קטן.
הם חכמים, אני טיפש.
כך אני גדל, גדל ולומד.
שכמה שלומדים יותר - מבינים פחות.
נותנים לי הוראות. אומרים לי מה ללבוש.
מתי צריך לישון, מתי אפשר לנשום.
מגיע הצבא, עושה ממני מכונה.
קורעים אותי, דוחפים אותי,
אני כבר לא מבין.
מי קובע ת'חוקים, אותי לא שאלו דבר.
זרקו אותי לים אדם בשטח לא מוכר.
אנשים עם קרחת ושיער לבן.
מנהלים ת'באלאגאן,
מקללים זה את זה.
לוקחים את מה שיש לי,
נותנים לאחרים.
דוחפים לתוך הכיס,
את מה שהם רוצים.
ממול אני רואה,
עולם של פרזיטים.
לובשים בגדים שחורים,
מתנדנדים מצד לצד,
אלוהים אצלם בכיס.
ומהכיס שלי - הם לוקחים ת'ביס.
והשלטון מושחת
אותנו שוחטים
אותנו שוחקים,
הפכנו לאבק.
החצופים האלה,
השקרנים האלה.
הפרצופים האלה
מתוך הטלוויזיה.
באים ומספרים לי.
עד כמה הם טובים לי.
כל ממזר נהיה כאן מלך,
מלך עם קרחת.
ממזר נשאר ממזר.
כולם שווים לתחת.
אותי לא תסבנו יותר,
יותר אין מה לקחת.