כמה שהייתי צריכה אותך היום. אחרי לילה של בכי. וימים של עצב
תהומי. ואפילו רק לתת לי חיבוק ולהיעלם, לחזור לביתך. זה היה
עושה לי כל- כך טוב לדעת שיש מישהו שמחזיק אותי ויחזיק אותי,
שאני לא אשבר לרסיסים ואפול, מרוסקת, לרצפה המלוכלכת פה. שאף
אחד לא שם לב לרסיסים בגלל השתלבותם בלכלוך התמידי. וכשתתני לי
את חיבוקך הענק והמחזק, אני אוריד כל- כך הרבה דמעות במחשבתי.
ומול עינייך אשאר יבשה. כמו תמיד. אבל לא נתת לי את החיבוק הזה
שהייתי צריכה כמו אוויר לנשימה ועכשיו אני חנוקה. חנוקה כמו
שרציתי כל- כך לפני שבוע ועכשיו אפילו המצב הזה לא נראה ממש
משמעותי וקורץ. עכשיו, כשאת מצטערת שלא נתת לי את אותו חיבוק
מחזק, לא עוזר לי, לצערי. אני מתארת לעצמי שגם לצערך. אני
שבורה, מבפנים ומבחוץ. מחכה למישהו שיבוא ויאסוף את השברים,
יבדוק אם יש לו דבק מגע וידביק אותי, כמו שעשיתי לבובות הקטנות
שלי שכל- כך אהבתי כשהייתי קטנה. היום חשבתי על זה שפשוט הייתי
נותנת להם חיבוק. אולי הן אפילו היו קמות לחיים. נותנות לי את
תשומת הלב שאני זקוקה לה כל- כך תמיד ואף אחד לא מסוגל לספק לי
אותה בכמויות מסחריות כאלה.  אולי אפילו הייתי נותנת להן חיבוק
סתם, על כל השנים שהייתי שוקעת בהם, במקום לשקוע במה שמסביב.
עכשיו, כשהן אינן, סגורות בארון, גם אני רוצה להיסגר בארון,
לבכות, לבכות עד שלא ארגיש יותר את המחנק הזה. עכשיו אני
מבולבלת, אני לא יודעת אם המחנק הוא מהמחסור בחיבוק או מהארון
שבניתי לעצמי במחשבתי. עכשיו אני פשוט כלואה בעצמי, בחיבוק
שלך, בדמעות שלי.

מוקדש ליפית...