את הולכת. מהר יותר ויותר. שיכאב לך. שיהיה לך רע.
את נזכרת איך מקודם, בנסיעה, חשבת שתצטרכי להתאפק רק עוד קצת,
שתגיעי הביתה תשמעי מוזיקה ואם יהיה ממש ממש רע אז אולי גם
תקראי לו. ואז הטלפון מצלצל. לענות? לא לענות. לענות. זה הוא.
איזה תזמון מושלם. את רוצה להגיד לו אבל את לא יכולה. מצד ימין
שלך יושבת השוטרת הראשית, מקשיבה טוב טוב, שלא תפספס מילה.
מקדימה הפסיקו הדיבורים. רמז. את משתפת פעולה בשיחה. כל הדרך
עם עיניים עצומות שלא יראו שאת בוכה. מחזיקה את הקול שלא ירעד
וישבר. מחזיקה בדרך גם קצת את עצמך. מוזיקה ורוח ומסביבך
דיבורים. ושקט לך כ"כ מבפנים. את קובעת איתם ועכשיו זה אפילו
יותר נורא. עכשיו כבר אין לך ברירה. שוקעת בספק, לפחות
מנסה...
ואז פתאום, כבר איתם, משומקום, ככה סתם, את מתחילה להיסדק,
הקליפה שלך לא הכי חזקה מה?  לא נורא, את הרי מכירה דבק נפלא
ואת עושה שטויות כמו שרק את יודעת והורסת לעצמך ולו עוד ועוד
ועוד.
ושוב את שם. כואב לך וזה עושה אותך קצת שמחה. את מנסה לא לחייך
לעצמך את כבר לא כ"כ בוכה, כל עוד כואב לך זה לא כ"כ נורא.
את יודעת שהם מאחוריך ולא הכי בטוחה מה את חושבת על זה, אם זה
טוב או רע. זה לא משנה את מניחה, זה לא ישנה שום דבר. הברך שוב
יוצאת וזה כבר כאב בלתי נסבל. את צולעת עוד קצת, מהר ככל שאת
יכולה, מייחלת שיעזבו אותך לנפשך, שיתנו לך קצת מנוחה.
את יושבת. שומעת אותו מתקרב. לך מפה. בבקשה. את יושבת עוד קצת,
רוצה להישאר שם לתמיד, מרגישה מרחפת ונעים לך מבפנים. את
מכריחה את עצמך לקום, להמשיך ללכת. ג'וקים בכל מקום. את נבהלת,
ממצמצת והם נעלמים. את מגחכת לעצמך. פרנואידית טיפשה. את לא
רוצה לשמה אבל אין לך ברירה. כל מולקולה שבך צועקת הביתה, רחוק
מכאן. למה הוא לא השאיר אותך לבד? שלא יקרה לך משו.
לא אכפת לך מתאונה. את לא מפחדת למות, לא אכפת לך שיעשו לך רע,
שיאנסו או ירצחו או יתעללו בך באיזושהי צורה כמו שהוא תיאר.
את חוצה כביש, את כבר יותר רחוקה, הם ממשיכים ואת פונה, חושבת
שאיבדת אותם. מקווה. הולכת מהר, שלושה ערסים שאת מכירה, הם
מחייכים אלייך רואים שאת בוכה נמשכים לכאב נהנים ממנו. ואת
חושבת לעצמך שזה אירוני איך שהם נמשכים אלייך כמו שזבובים
נמשכים לזבל אין הרבה הבדל.
את מסתובבת אחורה. הם לא שם. הצלחת.
את עייפה. כ"כ עייפה מתיישבת על מדרגה. ראש על הברכיים ידיים
מסביב. נשענת על הקיר. את עוצמת עיניים ושוב הנזילה מתחילה.
ואז הם שם. הוא מדבר איתך. "את בסדר?" את לא בטוחה אם זה באמת
או את הוזה את אומרת שלא ומבקשת שילך. הוא מתיישב. את ממשיכה.
את נופלת פנימה. עמוק עמוק, את שוקעת. את בבית.
נדמה לך שאת מרגישה משהו נוגע בך, הרגשה של חמימות מוזרה, כמו
עקצוצים של מלא נמלים על היד. עוד פעם הזבובים? זה דווקא נחמד
לך ואז הוא מדבר, את מתעוררת, חוזרת לאדמה. היד שלו עלייך וזה
עושה לך הרגשה חמה ומוזרה את מעיפה אותו, חלק ממך רוצה שהוא
יחבק אותך, החלק השני מת שהוא יסתלק משם. את יושבת שם עוד קצת,
מכריחה את עצמך להירגע.
את בוכה עוד קצת ואז קמה לוקחת את התיק וממשיכה ללכת. מהר.
שיכאב לך.
את עייפה, כ"כ כ"כ עייפה, את הולכת כי אין ברירה הדמעות נוזלות
ככה מהר וכל כמה זמן את מנגבת אותם וממשיכה. את מוציאה מוזיקה.
ושקט. סוף סוף קצת שקט. את כבר לא בוכה אבל הדמעות לא מפסיקות.
קשה לך לנשום והכל כואב לך נורא. את לא עוצרת הולכת מהר, כבר
לא בטוחה אם הם שם או לא. לא ממש אכפת לך. העיניים כבדות לך
מדי את עוצמת אותם והולכת ככה. שרה לעצמך בום נתקעת בקיר, את
אפילו לא מרגישה. מישהו עובר, מסתכל עליך מוזר. את לא פותחת
ת'עיניים, הולכת אוטומטית, שרה בלי קול, לאף אחד "אם אתה הולך
אז קח אותי..." ומזכירה לעצמך שאין שם כלום.
עולה במדרגות, זה כרוך בהמון מאמץ ואת רק רוצה לשכב שם על
הרצפה וללכת לישון, להתפורר לאבקה ולהיות חלק מהחול. אבל את
הולכת. שוקעת בשיר. עוד פעם מדרגות. את מזמינה את המעלית
ונשענת על הקיר. הוא מולך פתאום. הוא מדבר איתך, את אפילו לא
מבינה מה הוא אומר. הראש שלך כ"כ כואב. כל עצם בגוף, כל שריר,
את מרגישה את הדם זורם, עורקים, ורידים, נימים. ויש לך בחילה.
את לוחשת שילך מכאן שיעזוב אותך כבר. אין לך כוח לדבר, את לא
בטוחה מה את עושה, את עולה, פותחת ת'דלת. יופי. אימא ישנה. גם
אבא. את הולכת לחדר ומתיישבת על המיטה. הדמעות כבר לא יוצאות,
הם נגמרו לך. אין יותר מה לבכות.
ואת רק רוצה להתמוטט על המיטה, להתמזג עם השמיכה. כ"כ עייפה.
אבל רגע אחד, אל תשכחי, את צריכה עוד לבקש סליחה. הטלפון
מצפצף. הודעה. את מגיבה. מחשב. יש לך הודעה. את לא רוצה לענות
אבל אין לך ברירה.
את מקיאה. גם פיזית גם נפשית.
שניים, שלושה דפים של התנצלות עלובה.
ואחרי לא הרבה זה נגמר, את מרשה לעצמך ליפול למיטה עם הכרית
והשמיכה ורק אז את בוכה באמת את כל מה שאת מרגישה.
את כבר יודעת שבבוקר תקראי לו ואת כבר כועסת מעכשיו. בשבילו.
אם הוא רק ידע...