אחרי שהיא קמה והלכה, שזה היה אחרי כמעט שנתיים שגרנו ביחד, לא
יצאתי מהבית חמישה ימים. חוץ מפעם אחת כדי להביא אלכוהול, אחרי
שגמרתי את כל הסטוק שהבאנו מהדיוטי-פרי כשחזרנו מלונדון.  אני
זוכר איך הזדחלתי למכולת הפינתית, הוצאתי את כל הכסף שהיה
עליי, דידיתי חזרה לדירה, התרסקתי על הריצפה  והמשכתי לשתות.
"לחיי הבחורה שמעולם לא היתה שם." אמרתי פתאום בקול לחלל
האוויר. מה הקשר? לא יודע. בלי קשר לכלום. באותו רגע הדבר שהכי
רציתי בעולם זה שאני אהיה זה שמעולם לא היה שם, שמעולם לא
הייתי פוגש אותה, שאף פעם לא הייתי מתקיים בכלל.
מצאתי את עצמי לפנות בוקר שוכב על הרצפה, מוקף בבקבוקים ריקים
וחורבות הרהיטים ושלוליות של קיא, הטריינינג הספוג-זיעה מקפיא
כמו מתכת שנדבקת לך לגוף בחורף.
"אתה חדש בזה, הא?" הקול היה נמוך, מחוספס, צרוד.  
"כן," הגבתי אוטומטית, לפני שהרמתי את הראש לבדוק מי מדבר.
הסתכלתי מסביב. על השטיח מולי רבץ הכלב של השכנה שלי מלמעלה.
מעורב מעוך-אזניים בצבע חומחום, שראה ימים טובים יותר. דווקא
עושה רושם של כלב נחמד, למי שאוהב את הלוק של הקשוח והמצולק.
"לא," תיקנתי פתאום, כנראה מהמבוכה.
"לא, הא?" הוא צחקק ביובש. "אתה בטח עושה את זה כל הזמן."
"מ-מה?"
"הורס לעצמך את החיים." הוא לעס לעצמו קצת את הזנב. "איפה
הבחורה?"
"???"
"הבחורה. אתה יודע - גבוהה, שיער שחור. מריחה כמו הבוקר הראשון
של הקיץ, מתחרמנת מסרטים דוברי צרפתית בשחור-לבן. מזדיינת איתך
כבר שנתיים. נשמע מוכר?"
לא ידעתי למה אני צריך להתייחס קודם - לזלזול הבלתי מוסווה
הזה, או לעובדה שאני מדבר עם כלב.
"היא הלכה," התנסחתי לבסוף.
"תיארתי לעצמי." הכלב גירד במרץ מאחורי אוזן ימין. "לאן?"
חשבתי על זה קצת והחלטתי שיהיה מסובך וארוך מדי להסביר לו את
הכול. "היא קמה והלכה."
"מה זאת אומרת?" הכלב עשה מין תנועה של כיווץ גבות, ואז התחלף
לפרצוף מבין. "אה, כן. ככה זה עובד אצלכם. כשנמאס, אתם פשוט
קמים והולכים."
"א... אצלכם?"
"אני לא מתכוון אצל החבר'ה שלך מהמילואים, שמוק. אצלכם,
כנופיית קופים מגולחים שכמוכם. אין לכם  שמץ של מושג איך לחיות
בלהקה. תאמין לי, נשגב מבינתי למה דווקא אתם מנהלים את ההצגה."

"ואני מניח שאתם יודעים לעשות הכול יותר טוב." החזרתי לו.
"תניח מה שבא לך. אנחנו יודעים מה זה חובה. זה הקיום שלנו.
אצלנו קיימים דברים כמו מסירות, נאמנות, הקרבה. אנחנו לא
נוטשים. אתם, לעומת זאת? קופים. כל אחד מכם יודע לדקלם בדיוק
מה מגיע לו, שזה בדרך כלל הכול. כל אחד מכם מכיר בעל פה את
הזכויות שלו, זכויות האדם, זכויות האזרח, זכויות האממו. ומה עם
החובות שלכם, הא? הכול בא בחינם? למה מי אתה בכלל? איזה זכות
יש לך לחיות באושר ועושר וללכת לסרטים דוברי צרפתית עם הביץ'
הזאתי שלך, כשאני צריך להתחפר בערימת העיתונים שלי אצל הזקנה
המקומטת הזאת מלמעלה, ושהבן האלכוהוליסט שלה זורק עליי בדלי
סיגריות ושופך עליי קפה?"
"אבל אתה כלב," אמרתי לו.
"אבחנה דקה להפליא."
"אבל חשבתי שאתם... ז'תומרת... אתם... לא..."
"אנחנו לא מה? לא מזדווגים? חשבת אולי שאנחנו באים בקופסאות?"
"כן, אבל... אצלכם זה לא..."
הכלב תקע בי זוג עיניים חומות, עיני כלב, שאמרו את כל המילים
שבעולם. בעיקר מילים שקשורות לעצב, לכאב.
"כמו שאמרתי." הוא נאנח. "רק לכם מגיע הכול."
למה לעזאזל אני מתנצל, חשבתי פתאום. למה בכלל אני שוכב פה
ונותן לשטיח הישן והמפורעש הזה להשתלח בי? "תגיד לי, מה עשיתי
לך בכלל? מה אתה רוצה ממני?"
"הדלת היתה פתוחה."
"אז אתה סתם נכנס לכל דלת פתוחה שאתה רואה?"
הוא בהה בי כמה שניות. "מה זאת אומרת? ברור שכן. אני כלב."
"אז בתור אחד שאין לו שום כבוד לפרטיות, מה אתה נותן לי הרצאות
על אהבה?"
"פרטיות? אתה מדבר עם כלב, שמסוגל להריח מהקומה השלישית מה אתה
מתכנן להכין לה לארוחת ערב, על פרטיות? בינינו, מה זה אכפת לך
אם אני פה לידך או על הגג בתוך הדוד שמש? אני ממילא יודע
הכול."
"אתה לא יודע כלום, אז מה אם יש לך חוש ריח, אתה עדיין סתם
כלב. אין לך מושג מה זה יחסים בין בני אדם."
"ב-ח-ייך?" הוא גלגל את עיניו בהשתוממות מעושה. "בוא נראה...
החברה שלך. מתי גילית שהיא אוהבת את הסרטים דוברי-צרפתית,
הישנים המגעילים האלה?"
ניסיתי להיזכר. "ביום הולדת הקודם שלה, כשאחותה הביאה לה מתנה
די.וי.די כזה..."
"כמה זמן הכרתם?"
"חמישה חודשים."
"אתה רואה? אני ידעתי את זה על הפעם הראשונה שראיתי אותה. חצי
שנה לפניך."
"אז מה? בטח שמעת אותה אומרת את זה."
"מה פתאום. הרחתי את זה. וכשאני אומר הרחתי, אני מתכוון ליותר
מאשר הפעולה הזאת שאתה עושה עם האף כשאתה יורד לה. אני מתכוון
שקלטתי את זה, שזה פשוט היה שם וזרם לי ישר למוח כמו שאתה רואה
את היד שלך עכשיו. טוב, אולי לא עכשיו. ביום רגיל.
"עכשיו אתה מבין? הבעיה איתכם שאתם אוהבים עם המוח."
"עם הלב" תיקנתי אותו.
"אויש, תעשה לי טובה. אתם אוהבים עם העיניים, שמחוברות ישר
למוח. בגלל זה אתם גם דופקים את העניין כל כך מהר. עם המוח
חושבים, עם המוח עובדים, עם המוח מבשלים. עם המוח לא אוהבים.
"עכשיו אני מבקש ממך לעשות מאמץ לרגע ולחשוב על משהו.
"אני רוצה שתדמיין שנייה, רק תדמיין לך, שאתה מסוגל להריח כמו
כלב. לשמוע כמו כלב. לקלוט כל תנועה קטנה, כל גוון, כל רובד
אוויר שמקיף אותך. לנשום עמוק כל רטט כאוטי זעיר בשדה המגנטי
שאופף את כל הרקמות החיות, ולדעת לתרגם את זה לרגש. תחשוב איך
זה להרגיש את התנודות באריג המציאות, כשפרפר באיזה מקום נופל
ומת שלושים ושש שעות אחרי שהוא נולד. כשכל צליל שאתה שומע
מהדהד במורד תעלות האזניים שלך, עד לעומק הבטן, בתדירות שבני
האדם לא מסוגלים בכלל להבין איך לקלוט, וממשיך להדהד לך בפנים
באותה חדות.
"ועכשיו תתאר לעצמך מה זה, אם היית מסוגל לאהוב ככה את הבחורה
שלך. כשהיא צוחקת, אתה צוחק. כשהיא מאושרת, אתה מתחמם באושר
הזה. מה מתחמם? נשרף. אתה מרגיש אותו, מריח אותו, הוא אופף
אותך, מדגדג לך בין האצבעות ובתוך הנחיריים. כשהיא עצובה, אתה
מרגיש איך נופל עליך צל גדול וקר של עצבות שנודף ממנה ונוגע
בך. פיזית. וכשהיא כועסת, אתה מוכרע לקרקע על ידי כאב שעולה
עליך כמו גל מפלצתי, דורס אותך לאבק.
"אתה מבין עכשיו? אתה מסוגל להתחיל בכלל לתפוס מה זה אהבה של
כלב?"
"אלוהים..." מלמלתי.
"אהא." הגיב הכלב. "ותרשה לי לומר לך עוד משהו, אדון
ז'אן-ז'אק-פרנסואה המומחה למערכות יחסים. כמה זמן הייתם
ביחד?"
"שנתיים.."
"יופי. עכשיו תחשב לי כמה זה בשנים של כלב. עזוב, עזוב, סליחה
ששאלתי, תרשה לי לחסוך לך את המאמץ. חמש עשרה שנה. אתה קולט על
מה אני מדבר? חמש עשרה שנים של אהבה של כלב. תחשוב על זה טוב
טוב."
לא ידעתי מה להגיד. הכלב רבץ מולי ותקע בי את עיני הכלב החומות
שלו, שכל הצער והכאב בעולם היו מקופלים בהן.
"ונחש מה קורה אז?" הוא הפסיק לשנייה כדי ללעוס שוב את הזנב
שלו. "מכונית עולה עליה בכביש. פשוט ככה. גירדו אותה מהאספלט
עם שפכטל. למה מה קרה? שהמכונית תעצור שנייה, בשביל איזה כלבת
רחוב שחייבת לחצות דווקא עכשיו?
"מה אני אגיד לך?" הוא נאנח. "תגיד תודה שהבחורה שלך סתם קמה
והלכה. החיים לא קלים, גם לא לכלב."
הוא התגרד שוב מאחורי אוזן ימין שלו. "פרעושים מחורבנים."
בשלב הזה איבדתי את ההכרה.

לקח לי כמה שעות טובות אחרי שהתעוררתי עד שהצלחתי לזוז, ועוד
יותר עד שיכולתי להתחיל לטאטא את הרצפה ולהעיף את כל הבקבוקים
הריקים.
כשירדתי למטה כדי לרוקן את הפח ראיתי את השכנה שלי מלמעלה, לא
זוכר אפילו איך קוראים לה. בת מאה לפחות אבל גרון לצעוק יש לה,
בלי עין הרע. היא הלכה עם הכלב המעוך שלה, מעורב חומחום שכזה.
לקח לי כמה שניות להיזכר.
הכלב סובב אליי את הראש ושלח אליי מבט משתי עיניים חומות, עיני
כלב, שקיפלו בתוכן את כל העצב בעולם.