מלחמות רבות עברו מאז שהקסם התפרץ לתוך העולם שלי, כדור הארץ
חזר למעין ימי-הביניים, אנשים רבים מתו מרעב, מחלות, שדים
ומלחמות. אני הייתי בר-מזל עד כה שבכלל נשארתי בחיים, עד אותו
היום לא ידעתי איך זה קרה, אך זה לא שינה לי כלום.
במהלך חיי הצטרפתי לכוהן עיוור שהלך בין מקום למקום בתקווה
להפוך את העולם למקום טוב יותר. אותו כוהן איבד את עיניו לשד
שתקף אותו, הוא ניצל רק בזכות מלאכים שעברו במקום והצילו את
חייו, ולכן הוא ביקש ממני שאם אי פעם ניראה מלאכים מתים, אני
אהרוג אותו. מעולם לא הבנתי למה הוא רצה שזה יהיה כך, אך זה לא
היה חשוב בזמנו. עד אותו יום שבו ראיתי עשן עולה ממזרח למקום
שבו היינו.

הגענו למקום לשעת ערב, המקום היה מלא גבעות ולכן היינו צריכים
לעלות על אחת הגבעות כדי לראות מה גרם לעשן, המראה שראיתי
באותו רגע לא גרם לי להרגיש כלום, לא הרגשתי לא שמחה ולא עצב,
לא אובדן ולא כאב וזעם. המראה היה כשל כל שדה קרב אחר שהייתי
בו וראיתי גופות של אנשים שנטבחו על ידי יצורים אפלים כאלו
ואחרים, ראיתי זוועות שהיו גורמים לפלצות לאנשים אחרים, אך
המראה הזה הוא היחידי שלא השפיע עליי. "תגיד לי מה אתה רואה"
דיבר אליי הכוהן בקולו השורקני והפנה את פניו המצולקות לעברי,
היה לי ברור שזה הדבר האחרון שהוא ישמע, אבל לא היתה לי ברירה
אחרת "אני רואה.." התחלתי לאמר אך לרגע לא הייתי בטוח כיצד
לספר זאת, כי אחרי הכל זאתי פעם האחרונה שהוא ישמע דבר שכזה
למשך שארית חייו המקוללים (אפילו אם הוא לא יסכים איתי על כך).
"עמק שאדמתו מכוסה בדם וחלקי גופות מפוזרים על פני השטח"
וניסיתי להפנות את מבטי ממה שהכי משך את העיניים שלי "ואיך הם
מתו אתה רואה?" שאל אותי הכוהן במעין היסוס "מה קרה שאתה אינך
מדבר?" שאל אותי לאחר רגע או שתיים כשלא השבתי לו. "מצטער זקן,
אבדתי את הצפון לרגע" הפנתי מבט קל לעבר עיניו שכרגע פנו קדימה
וניסו לראות בכוח את מה שאינן יכולות לראות. "אני רואה זרועות
קרועות ממקומן, נוצות מפוזרות בכל מקום. כנפיים שלמות שנתלשו
ממקומן" דיברתי בקול אדיש בעוד הכוהן החל לרעוד באימה וחלחלה
הולכת וגוברת "מעיים שפוכים, ראשי ילדים נמעכו בידי סלעים על
גבי סלעים. נשים שכרתו את ראשן ותקעו בבטן הפתוחה." הכוהן
המסכן כבר כמעט נפל בשל האימה מהזוועות שסיפרתי לו. "למעלה
ממאתיים מהם נמצאים כאן" אמרתי בקול שבו בד"כ שומעים מורה
להסטוריה מדבר. "ולמעלה ממאה נשים וילדים, כולם אנשי כנף" היה
ברור לי על פי המבט על פניו שהוא היה בוכה אילו היה יכול, אך
הוא רק רעד בתוך דממתו שלו. למה המשכתי לספר לו הכול פרט בפרט,
אינני יודע, רק המשכתי לספר לו. וכל אותו זמן העלמתי מפניו את
האמת שהיתה הורגת אותו מיד, בו במקום שהוא עומד ומתייפח.
הלכתי אל מאחוריו ושלפתי את סכין הציידים שהיתה בחגורתי, ידעתי
שאני אמור להסס, אחרי הכול אני והוא היינו יחדיו כבר הרבה זמן,
אך לא היה לי את חוסר הלב לתת לו לחיות יותר מדי זמן עם כאב
שכזה, ומיד תקעתי את הסכין דרך הצד של הראש שלו עמוק פנימה
לתוך המוח שלו. נתתי לו רגע או שתיים לפרפר ואז שלפתי את הסכין
מהראש שלו וניקיתי אותה על הלבוש שלו. לאחר מכן התקרבתי לגופות
המבותרות של כל האנשים שהיו שם, הלכתי לעבר המראה היחידי שממש
גרם לי להרגיש משהו, אף על פי שלא הייתי בטוח מה. "אני רואה.."
אמרתי בקול לעבר הזקן מתוך הרגל כשעברתי ליד הגופות "ששמו ראשי
נשים על יתדות וחניתות, ונראה שהתעללו בהן בחייהן, ואפילו
במותן, בגוויות עצמן." המשכתי לדבר כאילו זה לא יותר מאיזשהו
חלום מוזר. תארתי הכול, ואני מתכוון הכול, מהילד שנחתך לשתיים
וכל הפנים שלו בחוץ, ועד ללוחמים שחתכו אותם עד אשר לא נותר
מהם יותר מאשר גוש בשר. עד אשר הגעתי לאן שרציתי, הבטתי במראה
ולאט לאט התחלתי להתרחק כשהוכחתי לעצמי את מה שרציתי. כששוב
עמדתי על הגבעות הגבוהות הבטתי פעם אחרונה במראה הנוראי שנחזה
לפני. ומה שמשך את העין שלי ונצרב במעמקי נשמתי לאחר שהפנתי את
מבטי משם לא היה מאות הגופות ומראה הדם המעורבב בנוצות וכנפיים
תלושות. זה היה גופת מלאך ששוכב על בטנו וחרב תקועה בגבו, חרב
של מלך, מלך של בני-האדם. חייכתי לעצמי באירוניה קלה ואמרתי
מתוך הרגל
"אני רואה..."