[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פיינל פאנטאזי 7. המשחק, האפוס. יצירת המופת. אמרו לי ששמונה
יותר טוב. אני התאהבתי בשבע. הקטע הטוב במשחק הזה, ביצירת
האומנות הזאת, היא הדמויות. אתה יכול לקרוא לדמויות בכל שם
שתרצה, מה שמוסיף לערך הסנטימנטלי של כל אחת ואחת מהן. היפנים
יודעים לעשות הכל כמו שצריך. מאנגה, רצח, ומשחקי מחשב. חלק
קטן. המשחק הזה גזל שלושים שעות מחיי. כשאני אומר את זה ככה זה
נשמע כאילו סיימתי אותו.



לא.



בהתאם לשנת אלפיים ואחת, התקופה לא טובה בשבילי.
האהבה שלי מתרסקת. דו משמעית. מזדיינת.
הלימודים שלי במצב יותר גרוע. 62 מגן בהיסטוריה, פחות מחמישים
מגן בלשון.
מתימטיקה משתפר. מחשבים 95 בבגרות. אבל הבגרויות הנחשבות לא
הולכות לי טוב. זה הלחץ, גבירותיי ורבותיי. הלחץ, והחברה. זה
לא אני.
האישיות שלי קורסת גם. אני לא בטוח מה אני בדיוק. אין לי
תכונות מוגדרות. חוץ ממעשן ואלכוהוליסט, אולי. ושיער שחור וכל
הזבל הזה. אבל חוץ מזה אין הרבה. אפילו השם שלי נמצא על סף
משבר.
יושי, לסטר, ינון, לא יודע. זלדה הבת זונה הזו הטעתה אותי. בטח
הייתה סכיזופרנית.



עד עכשיו היו רק הבעיות המינוריות.



באתי לשחק היום במשחק שלי. כל חיי הם המשחק שלי. אני נכנס
לחדר, הפלייסטיישן אורב לי מתחת לטלוויזיה, מגרגר.
"שחק בי, שחק בי."
הפיינל פאנטאזי מוכנס לכונן, דיסק שתיים משלוש. את אחד סיימתי
לפני חצי שעה בלבד, שמרתי, ויצאתי להפסקת שתייה.
הרגו את אהובתי במשחק, וצמא דמי לנקמה. אני בדרך לאוייב, רוצח
האהובות הגדול מכולם, ספירוט' שמו. מטפס את כל ההר המושלג בדרך
אליו. הוא בפיסגה, הנחתי.
בדרך, כמה וכמה מערות. נכנס אליהן, מפלס את דרכי בין מפלצות
איומות ומעלי כוח למיניהם. ההרגשה היא שאני בלתי מנוצח. מפלצת
שחוצה את דרכי נעלמת בתוך שניות, אחרי שאני משלח בה את כל
זעמי. ספירוט' עוד ישלם, אני חושב לעצמי בנחת. אף שחקן
פלייסטיישן לא ייתן למפלצת הזאת לצאת לחופשי.
משחק ומשחק ומשחק ומשחק עד שצמא.
אומר לעצמי, בנקודת השמירה הבאה, אני שומר ויוצא להפסקה. ומשחק
ומשחק וכל נקודת שמירה חושב, נו, בזו הבאה.
בסופו של דבר, מכריח את עצמי להפסיק. צמא דמי גם למים, או
קולה, במקרה הזה. שומר באחת המערות, ויוצא. אוכל, שותה, כותב,
רב עם אמא ומתכנן את העתיד, וכדי לברוח מכל אלה המינוריים,
נמלט למציאות החלופית המדהימה של פיינל פאנטאזי.
מעלה את דיסק שתיים, ומפעיל. הכל הולך כשורה.
New Game? No.
Continue? Indeed.
המסך מראה לי את קובץ השמירה שלי, מוכן להעלאה.



דמיינו לעצמכם סופר, באמצע כתיבת נובלת ענק בשישה כרכים. ממש
עבודת חייו. הוא כבר בכרך החמישי, אחרי עבודה של עשר שנים ללא
הפסקה, ומחקר יוצא דופן. הוא בדיוק עסוק בתיקתוק הפואנטה של
הנובלה, הדובדבן שבדובדבן שבקצפת. הוא כותב בשטף, בכישרון
מחריד, עוצר נשימה. הוא מזיע מעומק הכתיבה שלו עצמו ממש.
הדמויות נפתחות לפניו כמו גוש קרח שטוח ושקוף, הוא יודע בדיוק
מה הוא רוצה, ואיך הוא יעשה את זה.
עיניו פעורות, הוא יושב מול מסך המחשב שלו, מתקתק בטירוף, בעוד
אישתו האוהבת מסתכלת עליו מפתח החדר ומחייכת. חיוך עולה על
פניו בעוד הוא נדהם מהמילים העולות על המסך, מסיר את הלוט,
מגיע לשיא הספר, הרגע לו חיכה עשר שנים. לפתע, ניצוץ בודד מגיח
ממארז המחשב, ועוקבים לו עוד מספר ניצוצות, מלווים בקול מחריד.
המחשב מתפוצץ לו מול העיניים. עבודתו, עשר השנים הטובות ביותר
בחייו, הכל לחינם. הוא שמר את הקבצים מספר פעמים, כן, אבל על
אותו הארד דיסק. הכל היה במחשב הזה. הכל. ועתה הכל שרוף, חרוך
ממש, מעלה עשן. לפני שהמסך מבהיק ונמוג לעד, מופיעה הודעה
אחת:
"וורד ביצע פעולה בלתי חוקית והוא ייסגר."
בנאדם משליך את עצמו מפסגות היצירה לתהומות הנשייה, ושפיותו
אובדת לעד.



אני לוחץ בכפתור העיגול כדי לאשר את בחירתי בקובץ השמירה.
כאילו יש לי ברירה. כל שאר הכרטיס הזוכר מלא עד אפס מקום. יש
לי רק קובץ אחד של פיינל פאנטאזי על הפלייסטיישן, והוא מכיל,
לפי הצג שמימין במסך, 39 שעות משחק. אני לוקח את הזמן להתגאות
בעצמי על מעשיי, ולהודות לסקוור סופט על שהביאו אותי עד הלום.
ואז, ברגע של החלטיות, אני לוחץ.



הכתובת הראשונה, מלווה בביפ נהדר, אומרת שהמחשב מעלה את
הקובץ.



הכתובת השניה, מלווה בציפצוף איום, אומרת שהקובץ הרוס.



הפלייסטיישן הוא הוא, ידית האחיזה שלי בחיים. הדבר הכי יציב
שאני מכיר. הוא נוצר אך ורק למשחקים, וככה אין מקום לטעויות.
אני לוחץ שוב ושוב, כל פעם מחדש מקבל את ההלם המלווה בציפצוף
גועלי ובהודעה שהקובץ הרוס. אני מזכיר לעצמי שאני חי בעולם שבו
דברים כאלה לא קורים. מה, שיחקתי, לא, השקעתי שלושים ותשע שעות
במשחק וככה סתם הכל הולך לזבל? לא יכול להיות. דמעה נוצצת בקצה
העין שלי. אני מוציא את דיסק שתיים ומכניס את אחד. עד שזה
עולה, נראה כמו נצח.
עושה קונטיניו, עושה כפתור עיגול, מקבל ביפ חמוד, וציפצוף
ארור. הקובץ הרוס, הוא מודיע לי. העולם חרב, ואני נסוג לעולם
שכולו טירוף.



מה כבר ביקשתי? קצת בריחה, קצת הימלטות, קצת טעימה מהחיים
הטובים, או לפחות השקטים. בלי לחשוב על הבעיות שלי. בלי
שהבעיות שלי יחשבו עליי. והתכלית מקפיצה אותי לחיים האמיתיים.
זה חרא זה. העולם. זה חרא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני שונאת
ליצנים והם לא
מצחיקים בכלל.


פודלית דוברת
האגודה לשונאי
הליצנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/6/01 11:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יושי ינון מיטסו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה