אני חוזרת אחורה לשנים בהם היינו הולכים פה ביחד, פוסעים
ברחובות כמו מקווים שמשהו יקרה, כמו מצפים למשהו. אתה תמיד
אמרת שהעולם מכתיב לנו את החיים, ושבעצם אנחנו נמלים קטנות
שזוחלות עליו ללא שליטה, הכול קבוע מראש.

אולי אתה צודק, אז, ביום ההוא, נורא רציתי להאמין שאתה צודק.
בדיוק בנקודה ההיא בה אמרנו שלום, וכל אחד הלך לדרכו, רציתי
לחשוב שזה לא אני, ולא אתה, שזה העולם שקובע שעלינו להיפרד,
והוא זה שיחליט מתי נפגש שוב.

אני אוהבת לראות את הצללים על הקירות, כמו מביטים עלי מלמעלה,
לוחשים לי הוראות, ואני ממלאת אותן בשקדנות, כדי שתדע, כדי
שתראה, כדי שתכיר אותי ותזהה מי אני. בחיים האלה לא נפגשנו,
לפחות לא באמת. בחלומות הייתי באה לבקר אותך, ללחוש לך סודות,
אולם ביום בו ראיתי אותך בפעם האחרונה לא העזתי לדבר. אתה שכבת
שם לבן כסיד, חיוור כמת, מה שבהתחשב במצבך היה הגיוני, ואני
הסתכלתי עליך, רציתי לבכות, אבל הבכי נתקע לי בגרון.

אחרי זה כשחזרנו הביתה הלכתי לים, לא ידעתי בדיוק למה, אולי
קיוויתי שתגיח מהגלים ותיקח אותי איתך. בכל יום מאז ההלוויה
אני הולכת לים, מנסה לבכות ולא מצליחה, משהו תקוע לי בגרון,
ואתה, אתה לא שומע אותי, אולי רק מרגיש.

יום אחד התחלתי לצעוד אל תוך הים, נמשכת אליו בכבלים מסתוריים.
הרגשתי את הגלים מלטפים אותי בחמימות למרות שהיה אמצע החורף,
ואני התמסרתי כולי לקולם הענוג של הגלים, כמו דולפינים רכים -
אלף נשימות וקול אחד. בים הייתה סערה, אבל בשבילי הוא תמיד
רגוע. ריחפתי פנימה עד שהמים כיסו אותי לגמרי, עדיין יכולתי
לנשום. גופי הפליג לעומק הים, עד אשר דמותך נתגלתה בתוך המים,
חסרת קווי מתאר, מטושטשת. חיבקת אותי, הרגשתי שאני נחנקת, משהו
משך אותי פנימה, עמוק יותר ויותר. ניסיתי להיאבק אולם פחדתי
לאבד אותך. נשמתי, המים נהיו קרים ואיבדו את החמימות המלטפת
שלהם, נכנסו לתוך מנהרה אפלה.

בחדר, בו כל הקירות לבנים, ישב אדם זקן בגלימה, הוא לא אמר
מילה ורק הצביע לכיוון אחת משלושת הדלתות בצד החדר. הרגשתי את
ידך גוררת אותי פנימה, רציתי הביתה, אבל גם רציתי לחדול
מלהתקיים. כאב לי שלא דיברת איתי.

נשארתי שם לבד והתבוננתי בקירות הלבנים, התחלתי לטפס עליהם,
לנסות להגיע לחור בתקרה. לא הצלחתי ולכן ניסיתי לקפוץ והתרכזתי
בכמה אני רוצה לצאת מפה, עד שראיתי את הקירות נפערים לנגד
עיניי, גל ענק וחמים סחף אותי חזרה אל החוף.

לעולם לא אדע איך חזרתי לחוף, או מה מחכה לי שם, אבל אני יודעת
שזה קיים, ושכשאני אוכל לראות דמותך בבירור אגיע לשם, אני גם
יודעת שהעולם קבע בשבילו או לפחות עזר לי להגשים את רצונו, ויש
לי הרגשה שאני עוד אגיע לחדר ההוא, כשבאמת יהיה זמני להיות
שם.