שוב הגיע יום שישי ואני כבר התארגנתי והתלבשתי בבגדים הכי
יפים. פגשנו את כולם ב-23:30 ויצאנו לכיוון ההסעות לערב
וודסטוק מסעיר. אחרי הידחפות קבועה לאוטובוס המפורק, כמו פוגו
רצחני והרבה דקירות של ניטים לבטן, הצלחתי לעלות. בדקתי שכולם
איתי והתיישבתי. הנסיעה הייתה קצרה מהרגיל, היו לי כל כך הרבה
מחשבות עד שלא שמתי לב איך הזמן עבר. חשבתי... חשבתי שאולי
הפעם זה יקרה ואני לא אשאר מאחור. שכשכולן מדברות על זה ועל
ההוא אני אוכל להשתתף, ולא לשבת בצד, מנסה להתחמק מהשיחה. כי
אני קצת לא קשורה. כמובן שגם הירידה מהאוטובוס הייתה מלווה
בדחיפות, עצבים וזיעה שדוחה חרא. בסופו של דבר גם הצלחתי לרדת
בלי להקיא. ואז שוב אותו מראה של כל יום שישי - "החור הקבוע"
מה שנקרא. אמרנו לכולם שלום, חיבוקים, נשיקות וכל הבולשיט
והעמדות פנים ונכנסנו.

עברה אולי חצי שעה והמקום די התמלא. פתאום תקף אותי רגש חזק
כזה של רצון לשמוח לבלות ולשכוח מהכל! תפסתי את החברות שלי ביד
ונכנסנו לרחבה. אפשר להגיד שמכל הפעמים שהייתי שם עד עכשיו,
זאת הייתה הפעם שהכי נהנתי! (והייתי הרבה, יותר מידי אפילו.)
עמדנו ורקדנו אני ושתי חברות שלי, וחשבתי ששום דחיפה קלה של
ילדים, שעפים מקצה אחד של המקום לקצה השני (עלינו) בגלל פוגו,
לא תשנה את העובדה שלא איכפת לנו מכלום. כי זה אנחנו עכשיו,
ואנחנו נהנות. אבל היה ילד אחד, הוא כן הצליח לעצבן אותי
בדחיפות שלו. הוא היה די נמוך עם שיער שחור מתולתל ומכנסי
דיקיז שחורות. במבט ראשון - די חמוד הייתי אומרת. בסופו של דבר
שמתי לב, אלה לא היו דחיפות של סתם.. הוא רצה משהו! לא ידוע
מה, אבל לי לא היה איכפת. מבחינתי פירשתי את זה ככה שהוא
"מתחיל איתי". בשלב מסויים נשארנו אני והחברה הכי טובה שלי.

עכשיו עצרו! קצת ידע כללי על החברה הכי טובה שלי: בואו נתחיל
בזה שהיא היפה מבנינו, שכל הבנים נשברים בקסמיה ומתאהבים רק
מלהסתכל בעיניה.  ואני לא מתכוונת שהיא היפה מבין שתינו, אלא
מכל החבורה. ככה לפחות אני חושבת. אני הייתי מאוד קשורה אליה,
היא הייתה אחת האנשים הכי חשובים לי בחיים!  הייתה לה רשימה די
גדולה של בנים מהעבר; כולם יפים, כולם שווים. זהו בערך... חזרה
לסיפור!

הייתי צמודה אליה כל הערב, הוא היה עם עוד חבר והדחיפות
המשיכו. טוב, אלה לא היו ממש דחיפות זה היה יותר לרקוד ולהיתקע
בי.  הוא חייך אלי המון, מין חיוך מקסים כזה, אפשר להגיד שזהו
- נכבשתי!

כך עבר כל הערב, ומבחינתי הערב היה מוצלח! לפני שהלכנו הביתה
חיפשתי אותו כל כך הרבה. את "הילד האבוד- שלי", אבל לא מצאתי
כלום. הלכתי הביתה די מאוכזבת, אבל גם זכרתי את הפנים שלו וזה
עשה לי טוב.

עברו שבועיים, ושוב! אותו חור, אותו אוטובוס, אותם אנשים ואותה
מוזיקה. כשמתרגלים למשהו, כבר אוהבים אותו. בגלל זה המשכנו
ללכת לשם (אני חושבת...). פיתחתי לעצמי מין אשליה ענקית שאני
אמצא את הילד האבוד שלי. חלק גדול מהאשליה היתה גם המילה:
"שלי". אחרי כמה זמן זה קרה. באמת ראיתי אותו.

לא היה לי ממש מה לעשות עם זה, כי כזאת אני - ביישנית, אבל
ממש. לא היה שום מצב שבעולם שאני אגש אליו ואעשה את הצעד
הראשון. אז חיכיתי.. חיכיתי שיקרה משהו מהצד שלו. כבר עברה
מחצית מהערב לדעתי, ויצאנו החוצה. (אני, החברה הכי טובה ועוד
שתי חברות). התיישבנו בצד וסתם דיברנו ואז הוא יצא, זה היה כל
כך מוזר, כי הוא בא לכיוון שלנו! אמרתי לעצמי: אין מצב שהוא בא
אלינו, בטח סתם הולך עקום כי הוא שיכור, אבל לא, הוא באמת בא
אלינו, והתיישב איתנו.

חברות שלי הסתכלו עלי וחייכו, כי הן ידעו שהוא הילד האבוד שלי.
אני הייתי די בשוק מכל העניין, אבל החלטתי לזרום. לא ממש הייתי
מוכנה לזה וגם לא ידעתי מה הולך לקרות, אבל אהבתי את הרעיון
שהוא יושב איתנו. אני לא אכנס ממש לשיחה כי בכלל לא זכור לי
שדיברנו (כבר אמרתי שאני ביישנית), אז אחרי השיחה;

ברוב טימטומי ובגלל חוסר הביטחון שלי, אמרתי לה (לחברה הכי
טובה) לקחת ממנו טלפון בשבילי - טעות! טעות עצומה. עוד באותו
ערב היא הייתה עם מישהו, עוד אחד מהרשימה שלה. רק שהוא היה
באמת משמעותי לדעתי. היא כעסה עליו ורצתה שיקנא, אז שאלה אותי
אם אני מסכימה, כלומר אם זה בסדר מבחינתי שהיא תלך עם הילד
האבוד שלי לסיבוב, כדי שההוא יראה אותם ויקנא. לא חשבתי שיש לי
סיבה לסרב, אחרי הכל היא החברה הכי טובה והיא לא תפגע -  אין
סיכוי! אז למה לא?

אז הכל היה טוב ויפה. ומספר טלפון כבר היה בזיכרון שלה. לסיכום
הערב - הוא ידע מי אני ואיך קוראים לי, בערך. חזרנו הביתה ככה
בלי להגיד שלום ולא כלום. למחרת בערב התקשרתי אליו, הייתה שיחה
נחמדה, ואני כמובן עם חיוך ענק על הפנים!  ישר התקשרתי אליה
בהתלהבות וסיפרתי לה. זה היה באמצע הליכה לעיר עם חברה אחרת,
יום אחרון לחופש הגדול בין ט' ל-י', המעבר לתיכון והכל. היא
אמרה לי שגם היא דיברה איתו אפילו לפני, כי היא הבטיחה לו שהיא
תתקשר כשהוא הביא לה את הטלפון. טוב, שיהיה אמרתי. כל פעם שהיא
הייתה אצלי דיברנו איתו, יותר נכון היא דיברה איתו. אף פעם לא
היה לי את האומץ לדבר איתו לבד, זה היה מבאס.
הם נפגשו כמה פעמים בלעדיי, לא יודעת מה חשבתי לעצמי שלא אמרתי
לה כלום. הרגע שהתחלתי לחשוד שמשהו מסריח קורה פה היה כשהיא
התחילה לשאול מה בדיוק אני מרגישה אליו וגם שלחה אחרים לשאול.

אחרי שבועיים, שוב... אני לא אחזור על כל התהליך המסריח של
להגיע לשם,  למרות שנראה לי שמאז התחלנו לבוא במונית. איך אני
אסביר, זה מין מקום כזה שבחוץ יש המון סימטאות ותחנת דלק וכל
מיני כאלה. אז יצאנו להסתובב אני ואחת החברות שלי והלכנו
לכיוון אחת הסימטאות. היה שם עמוד חשמל גדול צמוד לאיזה קיר של
מפעל תעשייה, פתאום חברה שלי תפסה אותי ביד ומשכה אותי בחזרה
אחורה. אני, שלא רואה טוב מרחוק, במיוחד שלא בחושך שהיה שם, לא
הבנתי מה קרה.  היא אמרה לי שסתם יש מאחורי העמוד שני אנשים
מתנשקים ושלא כדאי שנלך לשם. אל תבינו לא נכון! היא לא רצתה
שאני לא אדע, היא פשוט לא ידעה מה זה יעשה לי.  ואני בתמימותי
עזבתי את העניין.

היא כל הזמן מכרה לי סרטים. אמרה שהוא מכוער ושהיא לא רוצה
אותו ודברים כאלה. תגידו לי אתם, אתם לא הייתם סומכים עליה?
איך לא הבנתי שהכל היה הצגה? לא מכוער ולא נעליים!!! הכל
בולשיט אחד גדול! עובדה שהם נהיו חברים... אני לא אשכח איך
ידעתי על זה; היא לקחה אותי לשיחה בהפסקה הגדולה, ישבנו על אחד
הספסלים הלבנים שבחלק האחורי של בית הספר והיא התחילה לדבר.

היא אמרה שהיא והוא חברים.  פשוט ככה, בכנות. הכלבה, אני לא
אשכח לה את זה בחיים. ואז היא אמרה שזה לא הכל והם חברים כבר
שבוע! פתאום גם הבנתי שבשישי כש"ראיתי" שניים מאחורי העמוד
חשמל זה היה הם. הם התחבאו כל הזמן כדי שאני לא יגלה שהם
חברים. הוא לא אשם, היא פשוט עבדה עליו, כמו על כל הבנים. הוא
לא הבין למה הם מתחבאים, הוא אפילו די נעלב כי הוא חשב שהיא
מתביישת בו. האמת שבאותו רגע שהיא סיפרה לי את זה, לא ידעתי מה
לחשוב! מרוב בילבול שמחתי בשבילה!  לא עיכלתי את זה עדיין.
יותר מאוחר אחרי שכל השיעור חשבתי רק על זה קלטתי, הלב שלי
השחיר ומת לרגע.

אתם קולטים מה עברתי?! זה אולי נראה לכם לא כל כך ביג-דיל, אבל
אני ממש ממש רציתי אותו. כמה ששנאתי אותה על זה, וכמה ששנאתי
את המגעילות שבה! אבל כנראה שרק אני ראיתי את זה, כי הוא לעומת
זאת - היה מאוהב בה לחלוטין. טוב איך אפשר שלא? אחרי הכל האהבה
שלו לעיניים יפות גברה על הכל. ולה ברוך השם יש עיניים
מהממות.

לא ידעתי איך להתבטא ולהסביר לה הכל מילולית, אז פשוט כתבתי לה
מכתב, מכתב שכתוב בו כל מה שחשבתי באותו רגע; שאני מצטערת שסתם
אמרתי שאני שמחה בשבילה, ושלא עיכלתי את הדברים באותו רגע.
המכתב הזה התפתח לשרשרת של מכתבים ובסופו המכתב האחרון, שבא
מהצד שלה, ואתם יודעים מה היא כתבה לי בו? אני לא חושבת שאתם
יכולים אפילו לדמיין, כי אני בחיים לא חשבתי שהיא תגיד לי כאלה
דברים.

במקום לבקש סליחה, או כל דבר בכיוון הזה, היא פשוט כתבה שאם
אני לא מספיק חברה בשביל לתמוך בה, כדאי שלא נהיה יותר חברות.
אל תדאגו, היא גם דאגה להיות נחמדה ולכתוב עד כמה היא אוהבת
אותי ושזה כואב לה שאנחנו "נפרדות" ככה.

הסיפור התגלגל בין כולם, ממש כולם. כולם ידעו, וכולם חשבו...
טוב אני לא יגיד מה הם חשבו אחרי הכל אני לא רוצה לפגוע בה
יותר מידי. היא באמת חשובה לי. אתם בטח אומרים עכשיו, איזה
ילדה מטומטמת! מצד אחד חושבת שהיא זונה ומצד שני לא רוצה לפגוע
בה,אבל מה לעשות, אהבתי אותה כל כך,  לא ידעתי איך אני הולכת
להסתדר בחיים שלי בלעדיה. כמה בכיתי, רק מלהסתכל על המכתב הזה.
אני לא חושבת שנשאר לי עוד מקום לדמעות.

אז נחזור לכולם. כמו שאמרתי כולם ידעו, והתגובות שלהם היו ממש
לא צפויות, הרגשתי כאילו אני מסיתה את כולם נגדה (לא שאני רצתי
לספר לכולם, חלק גדול ידעו כי דברים התגלגלו, אתם יודעים איך
זה בשמועות וסודות), ולא היה לי טוב לעשות את זה. אבל אז
הבנתי, הם חשבו ככה כל הזמן, פשוט אף אחד לא אמר. לא הייתי
מאמינה שכזה דבר יקרה, כי היא ילדה כל כך אהודה וכל כך
חברותית, והיו לה חברים וחברות מפה עד הודעה חדשה. היו גם את
ה-2, 3 שהיו לצידה ואמרו שאני לא חברה אמיתית ושאני צריכה
לתמוך.  כן בדיוק במילים האלה... "לא חברה אמיתית". מה בדיוק
הם מנסים להגיד בזה? שבגלל שאני חסרת ביטחון, לא יפה במיוחד,
יותר מידי נחמדה ולה היה יותר מצב להיות איתו מאשר לי כי היא
פשוט מדהימה, אז מותר לה לקחת לי אותו??? אני לא חושבת...

אתם בטח תופסים שהוצאתי אותה חתיכת זונה בסיפור הזה, אבל לא
יודעת, אולי בעצם היא לא התכוונה, וזה סתם יצאה אהבה...