אין עם מי לדבר.
העובדה הניצחת הזו, לא נחתה עלי כך סתם.
פשוט אין עם מי לדבר, כי לאף אחד לא אכפת.
לאף אחד לא אכפת, כי כל אחד שקוע בעצמו, בחייו שלו, באהבות
שלו, בשנאות שלו, בכעסים שלו ובהצלחות שלו.
ולאף אחד לא אכפת, ממישהו אחר, שאולי נחלש לרגע. נעצר, נעמד
במקום, וממתין לעצה, אוזן קשבת, או סתם הבנה.
מישהו שיאזין לו, למצוקות שלו, לשמחות שלו, ולחיים שלו.
מישהו לחלוק איתו צער, שמחה, כעס, אהבה, שנאה, בכי או צחוק.
מישהו לשתוק איתו ביחד.

כולם מסתגרים בבועה, ולא חושבים על אלו, שנותרו מחוצה לה.
כי לאף אחד לא אכפת.

וכאשר מישהו כבר מנסה לדבר, לשאול, להתעניין - למטרותיו בלבד.

כדי לספק יצר סקרני שקיים אצלו, לא מתוך אכפתיות אמיתית,
חלילה.
אלא פשוט כדי לספק מענה לשאלות שנותרו פתוחות.
ולא מתוך עניין אמיתי, ביצור אנושי, שלא עשה כל רע, לאיש.



ותאמינו לי, זה כואב. מאוד.