מנגנון ההגנה שהתקנתי לעצמי התקלקל כעבור 5 שעות. זה היה
כשחזרתי הביתה, שעת השחר. צירוף אירועים שנראה לי טבעי מאד
שיתכן שיתרחש, גרם בהמשך לתאונת שרשרת מסיבית בתוך הנפש שלי
וכמעט לתאונה נוראית על הכביש. עבר בי קור שלא חשתי כבר מזמן.
לא יכולתי לעשות דבר כדי להפשיר את הגוף שאותת לעזרה. הסתכלתי
קדימה ולא יכלתי לעשות דבר חוץ מלנסות לפנות ימינה, שמאלה או
לאן שהאינטואיציה תיקח אותי ותרחיק אותי בעוד כמה קילומטרים
מזיכרונות. ניסיתי לסטות מימי הקיץ האחרונים שאולי דאגו בלילות
לחום אבריי אך באותו הזמן הקפיאו את תוכי ונדמה כי מקוש קרח
ממתכת מנסה לנתץ את השכבה העוטפת את רגשותיי. לאחרונה אני
בוחנת את כשרוני בכתיבה זורמת של מצבים, לכן מיהרתי הביתה כדי
לכתוב אודות אירועי הערב שעבר, ולא ישוב כנראה לעולם. לא אכפת
לי להידחק בתוך המחיצה שמצידה האחד פועל תנור חימום עוצמתי
ומצידה השני עשן הסיגריות שדוחק אותי שמאלה, לעבר החלון השקוף,
שגם הוא מחזיר ממנו גלי חום. זהו יום טוב לחזור לעשן. אין מנוס
ממאורעות נושנים, וגם הזמן שתפקידו לרפא את גלדי הצלקות
העמוקות ביותר, גם הוא חוזר אחורה לפעמים. לאותה שנה שכמעט
חלפה, לאותם הימים ההם, לאותו היום ההוא שאינני זוכרת את
התאריך שלו, וטוב שכך.
תקליט שנגעתי בו היום, לא רק אני, התנגן פתאום ברדיו. לכל דבר
יש תחליף, ואני עוד לא מצאתי את העותק המקורי שלי, לכן אולי יש
לי מזל. התחליף שראיתי היום מבעד לזכוכית נפל מהמקור, וזה עודד
אותי קצת כי כל בני האדם אגואיסטים ואין טעם לנסות להסתיר זאת.
חלקם אפילו מודים בזה גלויות, וכמה שזה נורא לשמוע מישהו אומר
את זה ביחס אליו. אני מוצאת כמעט מדי יומיים את הזמן להרהר
בבעיות בחיי אך כולן מתגמדות לעומת היום הזה. כך נדמה לי
עכשיו, כשאני מורצת לאחור בלי אפשרות למצוא את הכפתור הנגדי.
כנראה שגם הוא, כמו מנגנון ההגנה, מקולקל, ואולי זו השעה
המאוחרת-מוקדמת. התנור לא נותן לי חום, העשן אינו ממלא אותי.
מצאתי סוג של תחליף סינתטי והוא אכן לא כמו המקור. התהפכתי
בתוך עצמי הערב. הרגשתי כמו זבוב על הקיר ופתאום הרגשתי אהודה.
אחר כך נהייתי נבוכה ואני בטוחה שהסמקתי מעט. אבל הסוף היה
טוב. לא סוף של אגדות כי את סיפור הילדים הזה הפסקתי לכתוב
באמצע בערך, אבל זה בהחלט היה סוף של סידרת נעורים דרמתית.
דרמה אמיתית.
נראה שמוקדם בבוקר. כדאי להירדם ולפתוח תאריך חדש מחר. בכל פעם
שהרגשת הרטיבות בזווית העין מתחילה להופיע, אני מסתכלת לעבר
החלון. אני מתארת את זה בתור הרגשה כי זה איננו סימפטום. לא
הייתה שום רטיבות של ממש, ואולי חבל שהניסיון אוטם אותנו,
למרות שתמיד טענתי שזה לא בריא שאני רגישה מדי. כל מבט חושף
שמיים בהירים קצת יותר. כך יקרה גם לנפש האדם, כל עוד המחוגים
הגדולים ימשיכו לנוע קדימה. אני מבינה שאירוע המפגש שחוויתי
היום לא קרה לרעה. הרי בעצם לא קרתה שום טרגדיה, וסוף טוב הכל
טוב, שוב, סוף של דרמה, חיוכים ובהצלחות. אני רק נזכרת בעבר,
לא נוברת בו ולא מהרהרת בו. אין לי שום רצון לפתוח אותו מחדש
וזה מראה שאולי גדלתי עוד קצת. מה שהתחיל ככתיבה על מצב נורא
ואיום המקביל ל"סוף העולם" התברר כהשפעה מוגברת של אלכוהול על
הגוף. כבר מואר בסגול בחוץ, כל המנגנונים נרגעים וגם אני חושבת
על שינה. מי יודע אם באמת פעל כאן מנגנון הגנה שהתפרק. כנראה
שהכל היה מן ניצוץ פנימי בתוך מכונת הנשמה, שמלטף את הכל,
מחייך ואומר: הכל בסדר. הכל ממש בסדר.