אני נכנסת לשם,
נכנסת להלם.
מחפשת אותם
הם נעלמו עם הזרם.
מדליקה לזכרם נר,
בי נכבית אש.
מנסה לחשוב מה היה קורה לי
אם גם ממני אותו נאצי דורש.
מעיני זולגות דמעות,
מוציאה נייר טואלט כדי למחות.
מפה מחשבותיי נודדות-
גם בלי נייר טואלט סבא היה צריך לחיות.
מרגישה שבורה, צריכה חיבוק מאמא,
אך איך קיבל זאת ילד קטן שמהמלחמה אימו לא החלימה?
מורידה מעלי שכבות, רוצה להרגיש את הקור.
תוך עשר דקות הבנתי שמי ששרד זאת כל כך הרבה זמן הוא גיבור.
מתבוננת בתמונות של נספים, נשים פולניות.
לאט מבינה שגם אני כך יכולה להיראות.
רגל ללא שריר,
יד ללא שומן,
בטן מנופחת,

אבא, קח אותי מכאן!

פולין, אוקטובר 2003