אני ממתינה מחוץ לחדר הפרטי של דר' הרפז בקליניקה. חבריי
להמתנה הם נער פסיכוטי בן שלושים בשם פנחס שקיבל סקרביאס
מהמצעים של מחלקה א' באברבאנל, ילדונת שמנה עם שפשפת רצינית
במפשעה, אישה שלאחר ההריון התמלאה בכתמים חומים כשל דלמטי
מצוי. אני הגעתי בשל בעיית האקנה החריפה, זו עם הציסטות הקשות,
הרודפת אותי שנים.
מאחורי הדלפק יושבת פקידה משועממת עם ליפסטיק אדום שמעליו
מתנוססת פלומה כהה בגאווה, שרשרת פנינים גרנדיוזית וגופיה
חושפת זרועות בשרניות. היא מדברת עם אמא שלה בטלפון. כן, ההוא
בסוף לא התקשר. נכון, גבר צריך לפרנס את הבית. כן. כן. ברור.
כן. נו בטח. כן. כן. "סליחה, קבעתי עם דוקטור הרפז לשעה שש".
"שניה ממי". כן.  ואמא שלו בכלל... שילך להזדיין. אין חייר
ממנו. מה אני יעשה. עוד לא הגיע כסף מביטוח לאומי. כן. כן.
"סליחה?" "שניה אני אומרת לך!!! אוח, הילדים של היום...". כן.
הילד אכל. נשאר קצת מאתמול. לא, לא לבד! עם במיה. כן, זה האמא
של ההוא עשתה. שתמות החולירע. כן. כן.

אחזתי את ראשי בייאוש והתיישבתי ליד שאר היצורים הכנועים.
הטלויזיה פעלה על ערוץ 22. ביורוקרטיה. המדינה הזאת. כיבוש.
מיתון. מאחזים. ז'נבה. פרצופו רווי הסקרביאס של הנער לימיני
החל לטפטף עלי חתיכות עור. הוא גלגל את עיניו האדומות באופן
מבחיל השמיימה והתקרב אלי. חשתי בהבל הטחינה הסמיך מלטף את
אוזני. ואז נשמע קול הגאולה. "מי זה אזולאי???" הגתה הפקידה
בערסיות ענוגה את שמי. נשקתי על מצחו המיובש של מיסטר סקרביאס
ורצתי לרופא. דפקתי על הדלת. "פתוח", שאג הרפז בעצבים. כשכרטיס
לאומית-משלים בידי, נלחמתי מעט עם הדלת השבורה ולבסוף נכנסתי.

לפתע הכל נהיה אפרפר ורוד ונגלה לעיני עולם קסום שכולו מחברות
חומות של פעם, ובתוכן רישומים של רות סירקיס. האנשים הסתובבו
בטריינינגים ענקיים ולא של הנס. על הירחונים הבלויים התנוססו
תמונות של פירות עם סיסמאות על סגולותיהם הבריאותיות של
האשכולית והקיווי  ודוגמניות עבות ירכיים עם תסרוקת ג'סי
קסטופוליס.
התחלתי לשקשק בפחד.
"מה קרה?" שאל הרופא כשהוא אוחז בידו ספר נעורים מאת סמדר
שיר.
היא נראתה על העטיפה די כוסית.
"אנחנו בשנות השמונים!!!" צרחתי.
"גזעי, גזעי" הוא הסמיק. הוא שם בטרנזיסטור האפור רשת ב'.
מוזיקה רומנטית של יפה ירקוני התנגנה והרטיטה את השומן
במותניי. הבטתי בהתרגשות בתמונות נגעי העור אשר על הקיר. הוא
התקרב אלי באיטיות. דפיקות הלב שלי גברו. "פאק, הרואקטן הזה
עושה לך לחץ דם של קפהוליק בן שמונים" התלונן. הוא נעמד מתחת
למנורת פלורסנט אימתנית כדי שאוכל להבחין בבירור בקמטים אשר
בזויות פיו ובשערות המסולסלות שבאפו הנשרי. אחר שלח ידו הנוטפת
שומן מסוג אומגה 3 לתוך מכנסיי הגבוהים והוציא אותה בשאט נפש.
"גוועלד, אמר, שוב את במחזור?"
"כן!!! כן אני במחזור! מה כואב לך?!" עניתי בזעם וחטפתי מידו
את הספר. עלעלתי בו לרגע. "מממ... יש לה תובנות מעניינות על
החיים, לסמדרי".  
"שתקי" אמר הרופא.
"זה מתחיל לשעמם אותי" פיהקתי.
"חבל מאוד (זבש"ך)" ענה, ספק עונה וספק עונה.
"אבל למה אתה לא מתייחס אלי?!"
"כי את מחוצ'קנת ממי. מאוד מחוצ'קנת".
"אני לא חושבת שאתה יכול למצוא מישהי יותר טובה ממני".
הוא פתח קופסה כחולה עם משחה מסריחה שרשום עליה אמה והחל לקרצף
את פניי עם סקוצ'ברייט. "שרק אלוהים יעזור לך" סינן.  
העפתי אותו הצידה והתקרבתי בחגיגיות לעבר שולחנו העמוס. ניגשתי
למתקן ההוא שתקוע בתוכו שיפוד כסף. "מה את עושה???" הוא זעק
בגרון ניחר. "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה???".
"תגיד שלום לטפסי ה-17" אמרתי בסיפוק רב וקרעתי את ההפניות
במהירות. שלקו הכנוע דפק את ראשו ברצפה.
השעה כבר היתה שתים-עשרה בצהריים. "יאללה, אסטה לויסטה בייבי",
אמרתי. לבשתי את הטיץ הכחול שמעליו התחתונים האדומים עם האס,
פלוס הגלימה, פתחתי את החלון כדי לשחרר את החיידקים המסכנים
לחופשי. איתם נעלמו גם הטפסים. "אחת שתיים, אחת שתיים, אקנה
גירל שוב עשתה את זה ובגדול, שומע עבור". דיווחתי בקשר.
התעופפתי לכיוון הסופרפארם הקרוב כמו ווינרית ובידי מרשם של
ראטין איי שמצאתי על השולחן.