החוף. החוף זה סרט הוליוודי. לא סתם סרט הוליוודי, סרט
הוליוודי עם לאונרדו דיקפריו. כוסון. עצם המחשבה שמחשבות
פילוסופיות, פואנטות והרהורים על החיים יכולות לעלות מצפייה
בסרט הוליוודי, אמריקאי, עם לאונרדו דיקפריו, מעוררת גיחוך
קל.
מה בעצם ההבדל בין הרהורי פילוסופיה, לבין קיטש. קיטש טוב כזה,
כמו שרק אמריקאים יודעים לעשות. זה מה שפרנסואז אמרה לריצ'רד
כשהוא התחיל להתפלסף לה, שקיטש כזה הוא בדיוק מה שאמריקאים
אומרים לבנות כדי להכניס אותן למיטה. זה נורא מתסכל, אם חושבים
על זה. לא משנה מה תחשוב, וכמה עמוק תחשוב שזה, אפשר לבטל הכול
בהינף יד, ולהגיד - 'קיטש'.

עמוק.

כל הסרט מתחיל כשריצ'רד מדבר על ה"כולם" מול ה"יחיד". שכולם
רוצים לעשות משהו שונה, שונה ממה שכולם עושים, אבל בעצם, בסוף,
כולם עושים אותו דבר. גם ריצ'רד רצה לעשות משהו שונה. משהו
מאתגר, משהו הרפתקני, משהו אפילו, חלילה - מסוכן. גם ריצ'רד
עשה מה שכולם עושים בסוף. כי מסתבר, שלא משנה מה תעשה, בסוף
אתה תמיד כמו כולם. ואתה חלק מה'כולם' הזה, לא משנה מה תעשה.
אפילו אם תנסה לברוח. אפילו אם תנסה לעצום עיניים.
זו אשליה.

ריצ'רד מצא את החוף. "גן עדן" כמו שמתארים אותו. המקום אליו
בורחים, המקום בו עוצמים עיניים, לרגע. המקום בו אתה משלה את
עצמך. הדרך לגן העדן מזכירה במעט משחק. הכול מהיר, אין זמן
לחשוב. אין זמן לתכנן. קופצים, רצים, נלחמים. מסתכנים. קופצים
לתוך המים בלי לחשוב. נסחפים בספונטניות של ההרפתקה, או שמא
בשאיפה הבלתי ניתנת לריסון להגיע לסוף המסלול הנכסף. נדמה כי
זו היא בעצם ההתחלה של כל הבעיות. כל האנשים החיים בקומונה
נסחפו באידיאל של החיים המושלמים אשר הם רואים בחזונם, או שמא
בחזונה של סאל, מנהיגת הקומונה. הם נסחפו לגן העדן, בלי לחשוב
איך ולאן יגיעו, ומה יקרה כשיגיעו לשם. אך גן העדן בא עם מחיר
מסוים. מחיר הסודיות. ברגע שהסודיות תופר - יופר גם גן העדן.
ריצ'רד ידע שגן העדן אליו נקלע הוא דבר זמני. עד שתתגלה הטעות
שעשה. עד שיגיע הזמן להתפכח. אף אחד בגן העדן לא ידע, אבל
ריצ'רד אכל מעץ הדעת. הוא אכל מעץ הדעת, והכריח את כולם לאכול
גם, למרות שהם עוד לא רצו. הם עוד לא רצו להתפכח.

במהרה הבין ריצ'רד שהמקום הוא לא אזור תיירות זמני. זהו בית.
אלה חיים. זוהי האשליה שנוצרה על ידי היותם של רוב האנשים שחיו
באי מבוגרים מריצ'רד, כאילו מוכיחים לו שהדבר החדש הזה אינו
מלהיב רק תיירים צעירים, אלה מושך גם אנשים מבוגרים, שקולים,
אשר מוכיחים שניתן לחיות בחוף דרך קבע.
ואכן כך זה נראה, אנשי הקומונה הם כמו משפחה, עובדת, מתפקדת,
תקינה. חלוקת התפקידים ברורה, והשגרה מתקתקת. כולם עוצמים
עיניים,  כולם נעלמים בעולם שלהם. אף אחד לא רואה אותם, והם לא
רואים אף אחד, חוץ מאת עצמם. כמו ילדים קטנים. בורחים. אבל אם
כולם בורחים ביחד לאותו הכיוון, הבריחה נעשית הרבה יותר קלה.

אבל משהו מפריע לריצ'רד להעלים עין: טבע האדם. תכונות אנושיות,
שלא משנה לאן תברח, לעולם לא תוכל לברוח מהן. לא תוכל לברוח
מעצמך. עבור האנשים החיים בקומונה, החוף הוא מקום המפלט.
האתנחתא. המקום בו הם יכולים להיפרד ממה שהם צריכים להיות,
ולהיות מה שהם רוצים להיות. עבור ריצ'רד, המקום הזה הוא מתחת
למים. למרות שחשק בפרנסואז מהרגע הראשון שראה אותה, רק כאשר
היו מתחת למים הרשה לעצמו להיות מה שהוא רוצה להיות באמת.
לעשות מה שהוא רוצה לעשות באמת. בסופו של דבר, כולם צריכים
מקום אליו יוכלו לברוח, בו יוכלו להיות עצמם.

כל הסרט הוא תהליך התפכחות אחד ארוך. נדמה שהוא מתחיל רק כאשר
מתגלים הצדדים האנושיים והמודחקים באדם, אך הוא מתחיל בעצם
במחשבות המנוגדות אשר חולק ריצ'רד עם הצופה בתחילת הסרט. הרצון
להיות משהו שאתה לא, משהו שאתה יודע לעולם לא תוכל להיות. כל
הסרט הוא  בעצם מאבק בין האמת לאשליה, אשר מתרחש בראשו של
ריצ'רד.
השלב הראשון במאבק הוא כשריצ'רד מנסה לקחת מסע, רחוק מהבית,
רחוק מהשגרה, רחוק מהחיים שהכיר כל יום, בעודו יודע כי לא
יוכל, כי תמיד יצטרך לקחת משהו מהבית איתו. השלב השני הוא
כשריצ'רד מגיע לאי, אשר נראה כמשהו לא יאומן, לא אמיתי. הוא
מתבולל בין האנשים אשר עשו את הדבר הלא יאומן הזה לחייהם במשך
שנים, אך רק כשהוא לבדו, חל המפנה - האמת בראשו מתגברת על
האשליה, והוא מבין. הוא מבין כי הכול זמני, ריגעי. גן העדן הוא
לא מקום, הוא רגע. והזמן בו ניתן לברוח מעצמך, מהאמת, הוא
מוגבל. טבע האדם משתלט על הרצון והשאיפה לשלמות. אנשים משקרים,
בוגדים, מסתירים, מתחמנים וחושקים, ואין שום דבר שאפשר לעשות
נגד זה. ולא בטוח שצריך.

כל האי הזה הוא משהו קשה לעיכול. הנוף מדהים, עוצר נשימה. עבור
אדם שרואה את החוף בפעם הראשונה, הוא יכול לשבת שם שנה שלמה עד
שעיניו יסיימו לבלוע את כל מה שהן רואות, ורק לאחר מכן לצאת
מההלם ולהתחיל לחיות ולהשתלב בחיי הקומונה, אשר היא תופעה קשה
לעיכול בפני עצמה.
ריצ'רד מצא דרך לעכל את הכול בזמן קצר, הוא החליט להסתכל על
הכול כעל משחק. הוא ידע מה צריך להיות הסוף של המשחק, וכעת הוא
רק היה צריך למצוא את הדרך להגיע אליו. הוא כבר מתמצא במקום,
הוא כבר התרגל לתנאים. כעת כבר הרבה יותר קל לו לא לאבד שליטה
בתוך מקום מדהים שכזה שאפשר להיבלע ביופיו.
בתחילה, לאחר שסאל בודדה אותו מהקומונה על מנת שיעצור את
האנשים אשר נתן להם עותק של המפה לאי, זו באמת הייתה המטרה
שלו. אך לאחר שסיים את תהליך ההתפכחות, והבין, מטרתו הייתה
להרוס את הקומונה, לשים קץ  להרס הנפשי והחברתי שגורמים לעצמם
החברים בקומונה בעיניהם העצומות, המסונוורות מהשלמות אשר
כביכול מקיפה אותם.

האנשים אשר חיים בקומונה רצו להתבודד מהחברה אשר מכתיבה להם
דפוסי התנהגות. הם חשבו, שכשאר יחיו ביחד, רחוק מהחיים שהכירו
עד עכשיו, לא יהיו עוד מחויבים לשום דבר, ויוכלו להיות רק הם
עצמם.
רק לאחר שריצ'רד בודד מהקומונה הוא הבין שהמצב היחיד בו האדם
יכול להיות רק הוא עצמו, לא מחויב לתכתיבי החברה בה הוא חי -
הוא כשהוא לבד. לבד לגמרי. אז התכתיבים היחידים אליהם האדם
מחויב הם התכתיבים שלו עצמו.
כאן בא עוד מאבק לידי ביטוי, בין הרצון, לפשרה. שכן רק כשאדם
הוא לגמרי לבד, הוא יכול להיות לגמרי עצמו. מצד שני, מי רוצה
להיות לגמרי לבד?

לאחר סיום תהליך ההתפכחות של ריצ'רד, מתחיל תהליך ההתפכחות של
הקומונה כולה. כל הנקודות אשר באו במרומז לאורך כל הסרט,
מובאות עכשיו בגלוי. המשמעות של שמירת הסוד, טובת האדם מול
פגיעה באשליית השלמות, והמחיר שיש לשלם עבורה. מה שהתחיל
מהעלמת עין מהעולם המתחולל מחוץ לאי, המשיך בהעלמת עין מהדברים
הקורים באי עצמו, דברים אשר יכולים לפגוע בתמימות ובשלמות של
האי. כך, למשל, העדיפו חברי הקומונה לשים את גופתו החיה של אחד
מחבריהם אשר ננשך על ידי כריש הרחק מהם, הרחק ממראה עין, על
מנת שלא יפגע במורל ובאווירה השוררת באי. כאן בעצם דברים באי
עצמו החלו להתפורר, כי הכול כיף ומשחקים עד שמישהו נפגע, וחיי
אדם אכן היו בסכנה, ורק שלא יפגעו חיי השלמות של החברים באי.
השאלות על האם המחיר, מחיר חיי אדם, שווה את החיים באי מתחילות
לצוץ בקרב חברי הקומונה, אך הן מדוכאות, וצצות שוב רק כשהם
רואים במו עיניהם את מנהיגתם מוכנה להרוג, לשלם את מחיר החיים,
ולו רק שלא תתפוצץ בועת השלמות המכילה את האי. רק אז, לאחר שלא
ניתן עוד להדחיק, לסובב את הראש, לעצום עיניים, רק אז הבינו
חברי הקומונה שלא, המחיר לא משתלם. שבסופו של דבר, הדבר הכי
חשוב הוא לא חיים משותפים וויתור על עצמך למען אחרים, אלא
להציל את עצמך, כטבעו האנוכי של האדם.
הם מבינים כי עד עכשיו חיו בהיסחפות, בלי לעצור רגע ולחשוב.
לחשוב שבעצם הם לא מגשימים את האידיאל שלהם עצמם, אלא את
האידיאל של סאל, מנהיגת הקומונה, אשר ראתה בחזונה חברה חדשה,
חברה מושלמת. וכך, עזבו כל החברים בקומונה את האי, ועזבו שם את
סאל לבדה, עם החזון המתפורר שלה.

בסופו של דבר, כולם מבינים כי אין זה אפשרי להתנגד לטבע האדם.
עד כמה שנרצה ונשתדל, לעולם לא נוכל לחיות כך לטווח זמן ארוך,
באשליה של שלמות. שכן, טבע האדם הוא לעשות טעויות, דבר המנוגד
לגמרי לשלמות המוחלטת, ותוצאת פגישתם של שני יסודות מנוגדים
אלה הוא בסופו של דבר התפוצצות. התפוצצות הבועה.