ההתחלה היא תמיד פשוטה? כן בוודאי. שהרי ההתחלה מטבעה לעולם לא
טומנת בה עתיד קודר, רוחות עזות (כאלו מהסוג שגורמות לך חשק
לבנות מעליך מקלט אטומי) ושאר מיני חולין שאנו לא מעוניינים
בהן. אז כן, ההתחלה היא תמיד פשוטה. אפילו קלה. אפילו נעימה.
אפילו... תמימה.

אז ישנה התחלה. מבטי עיניים מתרחשים אחת לשניה, הידיים רוצות
לא רוצות לגעת, לחוש, לבדוק... אולי אפילו לטעום. לטעום? כן
לטעום, שכן בהתחלה כל החושים שלנו מעורבבים זה בזה ולא מחכים
חוש חוש לתורו. הם הגיעו לפאב שלהם וזאת שעת ה "happy hour"
הפרטית שלהם. לא תיתן להם להשתגע? ברור שתיתן.
השיחה קולחת... אוי, היא כ"כ קולחת שאתה לא מבין איך מעולם לא
פגשת אותה עד עכשיו. איפה היא הסתתרה? איפה היא היתה כשהסתכלת
לרקיע הרחב, וכל מה שביקשת הוא נפש נוספת שתבין מה שאתה מדבר.
שתקשיב ולא רק תשמע. שתבין ולא רק תהנהן עם הראש כל מספר
שניות, כניסיון חיקוי מגוחך לאותו צעצוע כלב שקנית לחבר שלך
אז...נו, בשביל המכונית. אתם יודעים.
אנחנו מגיעים לאמצע? לא עוד לא. יש עוד זמן. תמיד ההתחלה לוקחת
זמן. זה ידוע. זה החוק.
לאט לאט, אתה נסחף לחלום הפרטי שלך, אותו אחד שיצרת בראש שלך
פעם מזמן מזמן עד אשר אותה אחת.... הקודמת, ניפצה באכזריות
בעזרת קרדום דו להבי מכרום נוצץ. אבל הפעם, אתה מבטיח לעצמך,
הפעם החלום יגמר בסוף טוב. הדף האחרון של הספר כן יופיע וכן
תופיע בו השורה הנכספת שתמיד רצית - "הסוף". הפעם הוא יהיה סוף
כזה, שאפילו ילדים בני 5, אלו שאינם יודעים עדין לקרוא, אך
יודעים גם יודעים איך הם רוצים את הסיום, אוהבים.

אתה עדין מתרגש, שכן אתה חש שמשהו עומד להתרחש. להשתנות. כן,
סוף סוף מצאת מישהי שרוצה בך כפי שאתה רוצה בה. וזאת ההרגשה
הכי טובה בעולם. זאת אינה סתם בת לוויה, זאת בת שיח. והיא שלך.
רק שלך.
את אותה ציפיה דרוכה של כלב ציד, אתה חווה על בשרך שלך. ואתה
אוהב את ההרגשה הזאת. אוהו, כמה שאתה אוהב את זה.
כל אותם לילות ריקים, כל אותם מבטים חלולים, כל אותן יציאות
בהם חזרת בשתיים בבוקר, מקרין תחושת תיסכול כרדיאטור משוכלל של
רגשות... כל אלו - עומדים להסתיים.

ואז מגיע האמצע.
האמצע שלנו מכיל תפנית חדה. כהרקול פוארו אשר גילה לפתע שהרוצח
שבו חשד למעשה הוא הקורבן, כך לפתע אתה מרגיש.
משהו...לא נכון. אתה לא יכול לשים את האצבע שלך על זה, והחושים
שלך עדין לא עוזרים לך (מסכנים, הם עדין בשכרון חזק) אבל אתה
יודע את זה. בדיוק כפי שאתה "יודע" רגע לפני שאותה מעטפה צבאית
מלבבת מגיעה אליך, רגע לפני שאתה מנותק מהחשמל (התרעה שלישית
להזכירך), רגע לפני שאתה מקבל כוויה מהסיגריה של אותו אחד
שרוקד לצידך...אתה פשוט יודע.
ואז אתה נכנס לפניקה? לא בדיוק. אבל משהו בהחלט צריך להשתנות.
אתה עדין לא טובע, אבל אתה יכול להבחין בזרזיף דק של מים שבוקע
מאחורי הקיר.

אתה אוזר אומץ ושואל, חוקר, מגשש, מתשאל, חודר פנימה יותר
ויותר לתוך האמצע שלך...האמצע שאתה לא רוצה שיגיע אבל אתה
מרגיש בו מגיע לאט לאט, בדיוק בזמן בו לא רצית שיגיע. הוא הענן
הפרטי שאתה הרגשת בעבר.. זה שכיסה אותך ואותה הקודמת. אתה
מרגיש את הצל הקריר שלו, את המטריה שבה הוא מכסה עליך מהשמש
החמימה. לכאורה, ענן סימפטי. למעשה, ענן מפלצתי. אתה לא רוצה
בו, זה לא הענן של החלום שלך! זהו איננו ענן נוצה פלומתי
חייכני, מהסוג שבו אתה תמיד נתקל בסדרות הטלוויזיה לגיל הרך.
זה הענן השחור ביותר שראית מזה זמן רב, ברקים שוטפים אותו
כנחיל דבורים, והצל שלו...אוהו, הצל שלו מתפרס בצורה גיאמוטרית
מושלמת לכל עבר וברדיוס כזה שאפילו האופק משחיר מעט.
אתה מנסה לדבר. אתה מנסה כמובן ולא מצליח. המילים שלך, אותן
אלו שבעבר שלחת כחצים למטרה ותמיד פגעת בעיגול האדום הקטן,
חוזרות כמו בומרנג. אתה מצליח להתחמק מדי פעם, אולם רבות מהן
פוגעות בך בדרכן חזרה. "מה זה?", אתה שואל את עצמך ולא יודע
לענות למרות שאתה בהחלט מתחיל...(רק מתחיל?) להבין. אתה מכריח
את עצמך לא לדבר, לקבל את המילים שלה... אבל הן לא מגיעות.
כיצד זה ייתכן?? היא שם מולך! הנה... רק הושט את ידך וגע בה...
אתם כ"כ קרובים אחד לשני... אבל המילים שלה מסרבות להגיע אליך.

ורק אז אתה מתעורר ומבחין בעובדה הפשוטה מכל - המילים שלה לא
מגיעות כיוון שהן כלל לא נוצרו. פיה סגור, גרונה כלל לא נע וכי
איך זה ייצאו מילים ללא שיתוף פעולה?! קרה לה משהו? לא. היא
אותה אחת כמקודם. עיניה פקוחות לרווחה, היא נושמת כרגיל, עדין
מחייכת מדי פעם את החיוך הזה.. החיוך שגורם לך להצטער שראית
בעבר את תמונתה של המונה ליזה.
קרה משהו. אתה לא יודע מה, אבל קרה. ואתה בדרך שלך לסוף... אבל
זה הסוף ללא העמוד האחרון עוד פעם.

אתה מרגיש רע. החושים שלך חזרו לפעולה אבל עם האנגאובר אדיר.
הם בוכים, הם מתפתלים, הם מתייסרים... ואתה מתייסר עימם. לו
היית יכול, היית מנתק אותם. חותך, מבתר, תולש ומנתק אותם אחד
אחרי השני. הבעיה שהשורש של כל חוש כזה, מוטבע בך כ"כ עמוקות
שאינך יודע אם תוכל לנתק אותם לפני שתנתק את עצמך.
ואז אתה מתחיל לחשוב לנתק את עצמך? כן. בהחלט. לכל אחד מדי פעם
עברה המחשבה הזאת בראש. זה ידוע. אז גם אתה חושב כך. החושים
מפצירים בך לעשות משהו, "כואב לנו!" הם זועקים... הם כילדים
קטנים, לא מסוגלים לאצור בתוכם כאב כה רב מבלי להראות זאת
לסביבתם אבל אתה מוכרח לעצור זאת. לך אסור להראות זאת לסביבתך.
עליך לבלוע את כל מרתם אל תוך תוכך ו...זה כואב. זה צורב. זה
הורג אותך לאט לאט אבל יותר מכל, זה מענה אותך בדיוק במידה
הנכונה - כזו שבה לא תרצה עדין להתנתק אך תסבול כל הזמן.

אתה בדרך לסוף הפרטי שלך פעם נוספת.
המשפט שלך לא שם, ואתה לא מצליח לאזור אומץ לקרוא את ההמשך.