"ויאמר אלוהים אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון
ויאמר היטב חרה לי עד מוות", יונה ב' ט'

(רגליי מדדו סמטה אפלה)
ובשער בית ילדותי ריצדו כל הלילה אורות. הרחוב
היה ריק מאדם להרף אחד

כל הלילה הבליחו סכיני כסף מטילות סנוורים ארוכים. נערות
הזיעו
צוף מתקתק, נעו במסילותיהן כוכבים כרעו חנוקים
וביקשו על נפשן

מקצווי ארץ נקבצו ובאו, צהובות ושחורות, לבנות
ואדומות
כלילות יופי וחן, נעתרות ועגולות מתערבלות
זו בזו, לוחשות

'גבר אתה', 'נסיך אתה', מעגל חתך מעגל. 'צא אלינו, צא
בזחילה, בוא התגרה
בנו מלחמה', הא!

'לקק את פצענו,
רקד לפנינו, חבוש מסכה מפחידה'
(ריח פחים פעורי מכסה מכה בנחיריים רגישים מדי,
רק ידיי הקוטפות רועדות בתשוקה)

'אבינו מלכנו הלך. שאנו,
קחנו מזה'

עיניי כהו
בחשכת מאמץ והיו לחזית אטומה
של סירוב. והיטב חרה לי שאמות לנוכח האורות
המרצדים

הנערות עוד התייסרו וגאו והתפתלו בטירוף דעת ואני
בידיעת מותי לפני הים ולפני הסוכה הלבנה
ולפני הנמל העמוק