06:37. בוקר. אור בהיר, אור של שמש שעוד לא הספיקה להתעצבן
מיום העבודה הבלתי נגמר שלה חודר דרך הוילון הוונאבי ירושלמי
שלי.
רוח, משב של רוח. רוח קלילה שהלכה לאיבוד והגיעה בטעות לחלון
החצי פתוח שלי מנענעת את הוילון הוואנבי ירושלמי שלי. הוילון,
שאיך לא, אמא בחרה. זה לא שהוא לא יפה, אבל פשוט חשבתי שזה
אמור להיות חדר החלומות שלי. כמו עם הריקוד. אני בכלל רציתי
להיות מתאגרפת במשקל כבד. או רוצחת שכירה. אבל עכשיו אני בדרך
הנכונה להיות פרימה בלרינה עם תנועות מעודנות של יוגורט נשפך
במשקל נוצה.

06:44. עוד יותר בוקר. גברת שמש מתחילה לתת אותות עצבנות. מיטה
מופתעת מתעוררת לקולות מזוודות נגררות ושטיח דהוי מפהק למראה
המוכר של הגלגלים החלודים מתגלגלים עליו בחריקה שלא משאירה
מקום נוסף לפירושים.

06:59. מכונית וולוו מרובעת שיצאה מציור של הערוץ החינוכי
משתעלת בכבדות, אולי זה הזמן להפסיק לעשן? טפיחה קטנה על מכסה
המנוע, חגורה, הילוך ראשון, רגל על הקלאץ', זינוק קטנטן ובלתי
יציב, יצאנו לדרך. רמזור מקולקל.

09:00. גברת שמש כבר מקטרת במלוא המרץ, מבריחה גם את הקטן
שבעננים. מכונית וולוו ישנה חונה במגרש ריק למחצה בוהה במבט
עצוב בשכנתה השקועה בשיזוף חרישי.
כביש גונח תחת כובד גלגלים חלודים הנוסעים עליו בפעם המי יודע
כמה. להתראות נעורים.

09:50. דיילת צעירה עם שקיות שחורות מדברת בטון נמוך מדי עם
חיוך גדול מדי. ארזת? כן. לבד? כן. מישהו סיפק לך אולי מטען
חבלה משולש עם ברגים קטנים בתוכו שיכולים בהחלט להעיף לפחות
טרמינל אחד? לא. תודה רבה על שיתוף הפעולה. בבקשה. טיסה נעימה.
שלום לונדון.

11:03. פקט מחויך שוכב לו בתיק שלי לצד ספרים רעועים ובלתי
קראים בעליל. כיסא קפוא מתחמם תחת חום גופי ההולך ומתפוגג
בהדרגתיות. הדם בורח מהפנים. הרגליים מתקררות.
לעלות? לא לעלות? שלום אמא. שלום אבא. שלום אח קטן. שלום אחות
גדולה. שלום סבא וסבתא.
שלום לכם וילונות ירושלמיים, אני שוב נוסעת להגשים חלום לא
שלי.