היום הגדול הגיע. יותר נכון יגיע. מחר. קיבלתי את ההזמנה
בדואר. שבועות אני מחכה לזה והנה מחר אני סוף סוף אקבל שכל.
הלכתי לישון מוקדם כדי לאגור כוחות. ההזמנה היתה מיועדת לשעה
12:00. שמתי לי 3 שעונים מעוררים ל-8:00 בבוקר. ככה יהיה לי
זמן לקום בשקט, להתקלח, להתארגן, לאכול ארוחת בוקר כבדה, למצוא
חניה טובה וגם להתרגש קצת.
בשעה 11:00 קמתי. לשעון המעורר האנלוגי נגמרה הסוללה, השעון
החשמלי הבהב שעה לא נכונה בכלל (כנראה שהייתה הפסקת חשמל
בלילה) ואת השעון בפלאפון שוב כיוונתי לשעה שמונה בערב במקום
בבוקר. כוס אימא של האמריקאים האלה עם ה-am/pm שלהם.
קמתי מהר מהמיטה. ואז חזרתי לשבת עליה כי הרגשתי בחילה.
כשהתאוששתי קמתי והלכתי לצחצח שיניים. המברשת נפלה לתוך האסלה
אז ויתרתי. הלכתי להכין ארוחת בוקר. הטוסט נשרף והכוס עם הקפה
התפוצצה לי ביד. יצאתי מהבית וחזרתי אליו כדי להתלבש. כשסיימתי
להתארגן יצאתי מהבית לגלות שהשארתי את האורות של האוטו דלוקים
כל הלילה. אחרי שהצלחתי למצוא שכן חביב שחיבר לי כבלים לאוטו,
התנעתי ונסעתי.
הגעתי למשרד החלוקה ומצאתי חניה בדיוק מול הדלת. לא האמנתי.
השעה הייתה 11:56. אני אפילו לא מאחר. יצאתי מהאוטו ורצתי
למשרד. בכניסה חיכה לי שומר.
"הזמנה יש?" ידעתי ששכחתי משהו.
"שכחתי אותה בבית. אבל אני רשום שם, אתה יכול לבדוק".
"אין הזמנה - לא נכנס!"
"אבל אני רשום! נו באמת, אל תעשה לי את זה. כל הבוקר שלי היה
חרא".
"לא הזמנה - לא נכנס!" הקול שלו היה עכשיו תקיף יותר.
הלכתי לאוטו כדי לגלות שהספיקו לרשום לי דו"ח על חניה בלי תו.
נסעתי הביתה, לקחתי את ההזמנה ושוב נסעתי לשם. תפסו לי את מקום
החניה. הייתי צריך לחנות במקום רחוק 10 דקות הליכה. הצגתי
לשומר את ההזמנה לא לפני שהספקתי לדרוך בדרך על מסטיק עם נעל
אחת וצואת כלבים עם הנעל השנייה.
הגשתי את ההזמנה לפקידה בקבלה.
"אתה היית מוזמן לשעה 12:00".
"כן, אני יודע".
"עכשיו השעה 12:45".
"אני יודע!" אמרתי בעצבים.
"בסדר, אדוני. אל תתעצבן. עכשיו תיאלץ לחכות שכל האנשים שהגיעו
בזמן יסיימו" כל כך הרגיז אותי הדגש שהיא נתנה על "שהגיעו
בזמן" אבל כבר לא היה לי כוח לענות לה. ישבתי שם יום שלם עד
שב-22:00 בלילה הגיע תורי. נכנסתי פנימה.
"שם?" אמר אלוהים בקול... אלוהי.
אמרתי לו את שמי. הוא הסתכל ברשימה שלו.
"היית צריך להגיע ב..."
"כן אני יודע", קטעתי אותו. איך זה שאני מופיע בשתי רשימות
ובכל זאת השומר היה צריך הוכחה?
"אתה לא תגיע רחוק עם הגישה הזאת", אמר והוסיף "עכשיו גש הלום
וקבל שכל".
לפני שהספקתי להתקדם צעד אחד הדלת נפתחה מאחוריי וברנש נמוך
קומה עם שיער פרוע ושפם נכנס פנימה.
"שלום. אני אלברט. קרוב משפחה שלי, אריק, דיבר איתך?" הוא שאל
את אלוהים במבטא גרמני כבד.
"סליחה! אתה לא רואה שאני באמצע?" אמרתי לו.
"אלברט? כן. אריק דיבר איתי", אלוהים ענה ופנה אליי, "מצטער,
אבל תאלץ לחכות. יש סדרי עדיפויות".
יצאתי מהחדר בזעם.
אחרי כמה דקות אלברט יצא. הראש שלו היה עכשיו משום מה גדול
יותר.
"מצטער שהיית צריך לחכות", אמר.
"כן, בטח, מצטער", עניתי לו.
"אתה מחכה הרבה זמן?" המשיך להציק.
לא הייתה לי סבלנות אליו אז קמתי וניגשתי לדלת. לפני שפתחתי
אותה זרקתי לכיוון שלו "כן, יחסית אליך".
"יחסית? המממ... הכול יחסי", הוא מלמל לעצמו.
"מצטער, נגמר כל השכל להיום", אמר לי אלוהים כשנכנסתי שוב
לחדר.
"מה נגמר? הייתה שם כמות שמספיקה לשני אנשים".
"ועכשיו אין. אנחנו נקרא לך שוב בהקדם האפשרי", ענה בשיא
החוצפה. "לילה טוב לך".

כעבור מספר שבועות קיבלתי שוב הזמנה לקבל שכל. בנאדם שאין לו
שכל לא יכול ללמוד ולרכוש מקצוע. מכאן, שהוא גם לא יכול לעבוד.
מי יקבל לעבודה בנאדם בלי שכל? לכן ביליתי את כל הימים בלשבת
בבית ולגרבץ. כמה צפוי שדווקא ביום היחיד שכן יש לי משהו לעשות
אני אצטרך ללכת לקבל שכל?
אז איפה הייתי בפעם השנייה שאלוהים חילק שכל?
חיכיתי בתור לקבל רישיון לאקדח כדי שאוכל לרצוח את מרפי.