היא עמדה שם בצד עם הפנים אל הרוח,
בודדה כתמיד, בוהה בשמיים כבר לא מנסה לגעת,
אפילו לא להתקרב.
היא רק עמדה שם בשקט

פתאום נראה היה כאילו משהו דוחק בה לזוז
היא התכופפה לה לאט
הרימה במין נונשלנטיות לא ברורה
חופן של גרגרי חול מן האדמה

היא עמדה שם, והביטה בהם נוזלים לה בזה אחר זה
במהירות מסחררת מן היד.
רק עמדה שם, לבד.
הסתכלה בהם במבט של אדישות לא אופיינית

וחופן החול שבידה רק הולך ומתמעט
עף לו לכיוון מערב.
אל הים, לשם הוא שייך באמת.
כך היא סברה, והניחה לו לעוף
לאן שירצה, היא אמרה.
שיוכל על פני הים לצוף...
ועכשיו, אחרי שגם אחרון הגרגרים
התעופף למרחקים
בתוך תוכה היא ידעה,
התשובה האמיתית נמצאת אצלה.