ישבתי שם, בכיתה, וחשבתי על כל הדברים שהייתי לא בסדר בהם, ועל
כל הדברים שעוד יש לי לעשות, הרגשתי שאני מתפוצצת, לא ידעתי
איך אני אעמוד בכל הדברים שאני עוד צריכה לעשות, איך אתקן את
כל מה שהרסתי.
"פישלת יותר מדי בזמן האחרון" לחש קול בתוכי, אוכל ומאכל את מה
שבפנים, את כל האושר והבטחון שהיה לפני שכל זה התחיל, כל
הבלאגן. זה נשמע כמו התחלה של סיפור אהבה, אבל לא, הפעם שום בן
לא היה קשור לזה, באמת, הפעם זה היה רק אני ועצמי והמלחמה
שבינהם.
בתחילת השנה נתנו לנו בכיתה אנלוגיה של "האדם כמדינה" ולפיכך,
צריך להיות לכל אחד מאיתנו שר אוצר קטן שמארגן את האנרגיה
המשאבים, שר הסברה וכו'... אני ישר הודעתי שאני בעיצומה של
מלחמת אזרחים, ושיעזבו אותי בשקט.
לפני כמה ימים חשבתי שסוף סוף זה נגמר, שאני ועצמי חתמו על
הסכם שלום, או לפחות על שביתת נשק. הרגשתי כלכך טוב, אני ועצמי
הסכימו על דבר או שניים. אבל אז העומס של כל הדברים שלקחתי על
עצמי (למרות שאני התנגד בתוקף) התחיל להשפיע. אני רצה קצת
חופש, עצמי רצה לעמוד בהתחייבויות שלי, הם חזרו להילחם. ולמרות
זאת- שניהם הסכימו על שמחולל זמן כמו של הרמיוני מהארי
פוטריכול לעזור, להחזיר את הזמן אחורה ולעשות שני דברים זמנית.
נפלא ממש, כפול זמן. הצלה.
הלחץ כמעט ומעך אותי לחלוטין, והמצדדים עצמי ואני דחפו ומשכו
לכל הכיוונים, נשארתי קטנה ומקובצת, מחבקת אותי ומנסה שלא
להיקרע לחלוטין. ידעתי שכל זה יעבור אחרי שאסיים להדריך את
טיול חנוכה, שיירד לי כבר מהראש, ואז הרצונות של אני ועצמי
יחזרו להיות זהים, או לפחות מספיק קרובים כך שאוכל לתמרן
בינהם.
ובינתיים עצמי ממשיך ללחוש: "לא בסדר, לא מספיק, להמשיך לעשות,
להמשיך לקחת אחריות, לגדול, את אוהבת לגדול, את אוהבת להיות
עסוקה"
ואני מהצד השני: "עזבי שטויות, לכל אחד מגיע קצת חופש לפעמים,
גם אם תוותרי על חצי מהדברים שלך תעשי יותר מרוב האנשים, תרמת
מספיק, הדרכה זה המון, את לא צריכה עוד דברים על הראש,
תפסיקי!"
וכך זה נמשך ונמשך, לכאן ולכאן, ובתוכי אני יודעת שאחרי טיול
חנוכה זה יעבור, כשאוריד את התרמיל ואגיד "הדרכתי טיול" עצמי
(וגם אני יאלץ להודות) ואולי- אולי, אולי, אולי, אוכל גם להגיד
"הדרכתי טיול מוצלח" שניהם, גם עצמי וגם אני יהיו גאים הי, ולא
משנות המריבות ולא משנים הוויכוחים גם אני וגם עצמי יחייכו
חיוך חיוך רחב של גאווה אמיתי ושמחה אמיתית, וכשאלך להתקלח הם
יגידו 'נשתדל, באמת שכן...' ולעוד איזה שבוע מאושר של שביתת
נשק מבורכת אני אהיה שוב שלמה עם עצמי.
תוספת (שמיועדת רק למי שלא הבין)-
עצמי הוא העקרונות שלי, הערכים שלי והדברים שחשובים לי, הוא
הרצון לגדול ולהתפתח, הוא השאיפה להשתפר, להתגבר, עצמי הוא
עמוד השדרה שלי.
אני הוא הדבר הזה שרוצה רק להנות, לכייף, להיות עם חברים,
לזרוק את כל המויבויות לעזזל וליסוע למסיבה... אני הוא זה
שאומר כל הזמן 'אני, אני, אני...' ודואג שאני לא אהרוג את עצמי
עם עבודה.
בסופו של דבר שניהם אוהבים אותי, ושניהם רוצים בטובתי, הם
האיזון שלי... אבל מה שהם לא מבינים זה שכשהם רבים, הם הורגים
אותי...
על החתום: אני, עצמי וכל השאר |
