בדרך הערב ירד. הרוח טיטא מן הרחוב את עתוני יום האתמול.
הוא ישב לבד על הספסל וחיכה. האוטובוס עומד להכנס לרחבה בכל
רגע ועימו צהלות הילדים השבים מהטיול השנתי. כבר משעות הצהרים
הכין עצמו לרגע הזה. סידר את המעיל על הכיסא והתבונן בשעות.
בפתק שעל המקרר נאמר מתי בדיוק והוא כבר חיכה.
בצמות פרועות היא תרד מהאוטובוס ותרוץ לבין זרועותיו החובקות.
ביד אחת שק שינה ובשנייה תרמיל הטיול. בדרך חזרה ישוחחו על
החוויות והנופים. ריח של מדורה ימלא את חלל החיפושית ועד
לתחילת הרחוב תשתרר שתיקה, ועייפות תצנח על עיניה מחוויות
המסע. בבית יחלוץ את נעליה ויגיש לה תה חם. לפני השינה עוד
יחליפו מספר מילים ורק מאוחר בלילה יכנס שוב לחדרה לראות
שהשמיכה לא נישמטה.
כך במשך שנים.
החל מהטיול השנתי בכיתה אלף אליו התלווה. אוטובוס מלא בילדים
וריח מתקתק של סנדוויצ'ים בדרך לבית ביאליק בתל אביב, שם יפגשו
בעוזרו האישי של המשורר שיחזור ויאמר "לא לגעת - רק אני הולך".
אחר כך יבואו טיולים נוספים, מחנות בתנועה וחופשה מהצבא.
אבל עכשיו, שערו כבר מאפיר, הוא יושב בתחנה ממתין לה שתשוב
מהטיול השנתי.
בית הספר כבר לא קיים וממול "בנין כלל" מתעטף בחושך.
דממת השוק נושאת אליו את ריחותיו הנמים והוא ממתין.
היא כבר מזמן נישאה ונסעה למקום אחר, אך הוא יושב ומחכה.