על נחל שיח קראתי בספר טיולים. לא ידעתי שיש מקום כזה, ועוד
באמצע חיפה, בתוך שכונת מגורים, אז החלטתי לנסוע. לקחתי,
כהרגלי, יום חופש מהעבודה ונסעתי. לקח לי קצת זמן להגיע לשם כי
אני לא מכיר את המקום (שכונת כרמליה) אבל לבסוף הגעתי. הגעתי
לרחוב לוטוס וחיפשתי את בי"ס הרצל. ליד ביה"ס היה מרכז פיס
ומאחוריהם סימון שבילים וכמה ענפים שהכניסו אותי בבת אחת,
משכונת מגורים עירונית לתוך נוף קסום, ששייך כאילו לעולם אחר.
נכנסתי פנימה והתחלתי ללכת בתוך נוף של סלעים ועצים (בעיקר
אלונים), שמיים בהירים - יום כיפי להליכה, קצת חם אבל לא נורא,
נשתזף קצת. הורדתי את האזניות בכדי לשמוע את המוזיקה של המקום
ושמעתי הציפורים שמסביב. הזזתי ענפים של עץ שעמד בדרך והמשכתי
ללכת. איך שנכנסתי לנחל הופיע לפניי פרפר כתום, מדהים ביופיו,
ועף לפניי, לאורך כל המסלול, כמו מראה לי את הדרך. זה היה משהו
מדהים. מדי פעם הוא הסתובב אלי, כאילו לראות אם אני מאחוריו
והמשיך לעופף לפניי. הייתי די המום מהקטע וזה עשה לי ממש כיף
על הלב, שאלוהים ככה שלח לי מורה דרך, ועוד כזה יפה. המשכתי
ללכת בנחל, שהיה יבש כי התקופה היתה קיץ. הלכתי בתוך הנחל וגם
מלמעלה והגעתי למקום שהיה מלא בצמחיה צפופה וליד היתה טרסה
ועליה היה מזרון ולידו כלי בישול. איש עם שיער ארוך וזקן, שהיה
לבוש כמו החבר'ה מפסטיבל בראשית, הסתכל עליי למשך כמה שניות
ואז נעלם פנימה - כנראה שלא רוצה קשר עם העולם החיצון. שמעתי
קול של בחורה קורא לו לבוא לתוך הצמחיה והבנתי שהם רוצים להיות
לבד אז המשכתי ללכת, כשאני מביט במזדרון ובכלי הבישול, שהיו
עוד מלוכלכים משיירי ארוחת הבוקר. לפני שראיתי את הבחור, ממש
כשהגעתי לאותו קטע בנחל, באו לקראתי שני כלבים. שיחקתי אתם
ואחרי שהאיש נכנס ליער ראיתי גם שתי עיזים. בעודי עומד ומסתכל
על הציוד של האנשים שמעתי קול של נאד.

הייתי די מופתע - זה לא היה אני. אני מכיר את הנאדים שלי והם
לא נשמעים ככה. וזה לא היה הבחור כי הוא היה רחוק ממני וזה היה
די קרוב וגם אפשר היה להריח. OH BOY איזה סרחון.
הסתכלתי מסביב ואז ראיתי את העז שלידי, וחשבתי לעצמי "זאת העז?
לא יכול להיות!" אבל אז העז שחררה עוד אחד לאויר העולם ואני
תפסתי צחוק. המון זמן לא צחקתי ככה, כמו באותו רגע. עז מפליצה?
את זה עוד לא שמעתי. שמעתי את הכלב שהיה לנו, ברק, מפליץ, אבל
עז? עדיין לא. טוב, כנראה שלכל דבר יש פעם ראשונה. עזבתי את
המקום כי הריח היה בלתי נסבל והמשכתי ללכת.
בעודי ממשיך, ראיתי בתוך גומחה בסלעים עוד מזרונים. מסתבר שיש
כמה חבר'ה שגרים שם. לא ברור אם הם קשורים אחד לשני. ליד המקום
היו שרידים של מה שהיה פעם מנזר הכרמליטים בתקופה הצלבנית.
השרידים היו מגודרים ואי אפשר היה להיכנס ולראות מקרוב אבל
אפשר היה לצלם מבחוץ. באותו זמן כבר הייתי עם האזניות עלי
וברקע התנגן לו "האגס 1" של אהוד בנאי, וכשמגיעים למקום כזה
יפה, שפעם היה מקום קדוש ושומעים ברקע את השיר, האוירה נעשית
אפילו יותר מיוחדת.
במשך הטיול אהוד מתחלף בדילן (אין טיול בלי שניהם) שמתחלף
במאיר אריאל. פשוט מוזיקה של נוודים.
קצת יותר למטה בהמשך הדרך, היתה מערת קומותיים. ירדתי למטה,
למרות שזה לא מומלץ (אל תנסו בבית, אני אוהב לקחת סיכונים)
ועליתי בחזרה בטיפוס. היה קשה והסתבכתי קצת בענפים, אבל בסוף
הצלחתי. התחלתי לראות את השטח הפתוח שלקראת סוף המסלול, וירדתי
בדרך העפר לעבר כר דשא ענק שבצד ימין שלו יש בריכה קטנה. מעל
התנשאה לה שכונת כבאביר. המקום היה יפהפה, וישבתי ליד הבריכה
להפסקה.
היה שם בחור אחד מהשכונה ודיברנו קצת. הוא סיפר לי קצת על
המקום ועל השכונה, נתן המלצה על הרימונים שבפרדס שליד והלך.
חלצתי נעלים והכנסתי את הרגלים לתוך המים, שהיו קרירים
ונעימים. המים יצאו מתוך חור בסלע שהיה שם, והאגדה מספרת שלמים
יש תכונות מרפא. לא יודע אם זה נכון אבל הם טעימים. איך שאני
יושב (באותו זמן החלטתי לעשות הפסקת אוכל) עצר רכב ומתוכו יצאו
שני נערים ערבים מהשכונה. הם בירכו אותי בצהריים טובים ואחד
מהם כרע ליד הבריכה ושתה מהמים שיצאו מהצינור, והחבר שלו הביא
לו בקבוק, שימלא. הסתכלתי עליהם במבט מופתע והם צחקו וזה שהביא
את הבקבוק אמר לי: "מים כאלה אין אפילו בבקבוק שלך. הם  יותר
טובים ממינרליים, אלה טבעיים, והכי טעימים בעולם". אז מילאתי
בבקבוק והופתעתי לטובה. המים היו קרים וטעימים, הרבה יותר מהמי
עדן, ולא לקחו לי 5 וחצי שקל כמו בסופר - ממש בחינם.
איך שהם נסעו המשכתי לשבת. בינתיים קיבלתי טלפון עם הצעה שאי
אפשר לסרב לה, ואחרי הפסקה ממושכת חזרתי להליכה. לקראת סוף
המסלול עברתי בתוך אתר שרידים וליד הפרדס של רימונים. קטפתי
שניים ושמתי בתיק.
כך המשכתי ללכת עד שנגמר המסלול, ליד בית הקברות בכפר סמיר,
ומכיוון שאני כבר כאן, החלטתי לעלות לקבר של סבתא רבא שלי,
יהודית, עליה השלום. אשה נפלאה ואהובה שחסרה כל כך. אחרי
הביקור המשכתי עוד ללכת עד טיילת החוף וישבתי שם בבית קפה
להפסקה ארוכה.

אחרי ההפסקה הסתכלתי במפה וברישומים שלי וראיתי שיש לי זמן
לנסוע לואדי ניסנאס, המקום האהוב עלי בחיפה. וכמובן שאם נוסעים
לואדי ניסנאס חייבים לקנות בקלאוות אצל עבד אל האדי. שום טיול
בואדי לא שווה בלעדיו, אבל הואדי וחנות הממתקים של עבד אל האדי
זה כבר סיפור אחר, ועל כך בהמשך.