ופתאום היא ראתה לפניה קיר. עשרים מטר לפניה, באמצע הכביש.
קיר.
קיר!
היא דרסה את הבלמים בטירוף, רואה באימה את קיר הלבנים מתקרב
אליה במהירות, סוגר עליה. מחוץ למכונית צרחו הבלמים, אבל היא
לא שמעה אותם בכלל. היתה עסוקה בצרחה אילמת משל עצמה.
והקיר התקרב וגדל, התעצם וצמח, והנה הוא עומד למחוץ אותה ואת
כל מה שהיא -
היא עצמה עיניים, שניה לפני הריסוק -
רועי ראה את הרובר הלבנה עם האשה בתוכו מגיעה אליו בלי לעצור
אבל הוא ממש לא האמין שהיא באמת לא תעצור - הם תמיד עוצרים לא
- והעיניים שלו נהיו יותר ויותר עגולות והוא שמע איך המכונית
צורחת עליו שיזוז לה מהדרך אבל הכל כבר היה קרוב מדי והוא לא
ממש היה יכול לזוז וחוצמזה היא לא תעצור היא חייבת לעצור לא הם
תמיד עוצרים ומה עם אמא שאמרה לו לא לרוץ לכביש אבל הוא לא ממש
רץ הוא הלך והמכונית הלבנה היתה רחוקה לפני שהיא התקרבה כל כך
ואיך היא לא רואה אותי אני ילד קטן ואת צריכה לעצור צריכה
לעצור צריכה לעצ
נשמעה חבטה עמומה, לא שום דבר מתנפץ, והבלמים נרגעו כי המכונית
עצרה. לאחר כמה שניות של שקט, היא פקחה את העיניים.
גשם ירד על בית החולים. גשם זועם. הברקים רצחו את השמיים מצד
לצד, קורעים את הלילה לחתיכות שבורות, שחורות. היה קר מאוד,
קור של ינואר, ואפילו שאמרו שכולם שם היו משוגעים, אפאחד לא
טייל בחוץ. לא בלילה שכזה.
למרות שהיה כבר מאוחר מאוד אל תוך הלילה, ד"ר אלק עדיין רבץ
במשרד שלו, עובר על גליונות של החולים היותר מעניינים. הוא לא
אהב לישון הרבה במשמרות שלו, למרות שבסך הכל, בדרך כלל היה שם
די שקט. החולים (המטופלים, הוא הזכיר לעצמו, המטופלים) היו
רגועים בחדרים, מי על 'תמריצי שינה' ומי באופן טבעי.
אבל באמת היה כבר מאוחר, אפילו בשבילו. הרעשים של הסופה הפכו
את הלילה לעמוק יותר ממה שהוא היה באמת, ורעם אחד, גדול
במיוחד, אפילו הצליח להרעיד את החלון הגדול, זה עם הנוף לרחבה.
אלק סגר את הגיליון האחרון, וקם מהכיסא. התמתח, שיחרר כמה
קנאקים בצוואר, והעיף מבט בחלון.
האוהל של הדס, שעדיין עמד, שתול, במרכז הרחבה, גרם לו להצטמרר
למרות החימום המרכזי. איך היא יכולה להיות שם בלילה כזה, איך,
הוא חשב לעצמו.
אפילו מגובה הקומה השלישית הוא היה יכול לראות בבירור כיצד
מצליפה הרוח ביריעות הברזנט הדקות של האוהל הקטן, הזוגי.
התאורה הצהובה החזקה, החדגונית, הדגישה כל קפלול צל באוהל, אבל
גם היא החווירה לעומת הברקים שהבהיקו כל כמה שניות.
חרא של לילה להיות בחוץ.
צרחת הגלגלים והחבטה העמומה, הרטובה, גרמה לכל הראשים בסביבה
לפנות לעבר הכביש. חלק מהם התחיל לרוץ קדימה, לבדוק מה קרה.
"היי!", צעק אחד, ואחרים עצרו את נשימתם, כי כשהמכונית הלבנה
נסעה שני מטר לאחור, עצרה, ואז מיהרה קדימה בתנועת עקיפה, נותר
אחריה ילד קטן, מרוסק, שוכב על האספלט.
ומישהי זיהתה אותו, פתאום. והתחילה לצעוק-לבכות, בקול עדין,
מופתע. הם נעצרו במקום לשבריר שניה, ואז התחילו לדהור אל הילד,
בלי תיקווה אמיתית. חלקם הביט בשינאה צרופה על המכונית
המתרחקת.
אחד מהם, זה שצעק, שאל את מי שמאחוריו האם הוא הצליח לרשום את
המספר של המכונית הדורסת. מישהו אחר ענה לו. כן.
"למה הגעת לפה, הדס?"
הוא נזכר בפגישה הראשונה שלהם, שעתיים לאחר שהביאו אותה מבית
המשפט בתל-אביב, מלאה סימנים כחולים. היא היתה מסוממת לחלוטין,
צנומה, חיוורת. זועמת. נראית בת 45, לא בת 32.
"הדס, תעני לי. למה הגעת לפה?"
הוא ידע, כמובן, למה היא הגיעה אליהם. כל המדינה ידעה. ואולי
בגלל זה היא בכלל לא השיבה לו, אלא רק הביטה בו: למה אתה פה,
בכלל.
הם היו בטיול קטן בחצר, שאז היתה דווקא שטופת שמש, ועליזה
למראה. האספלט לא היה שחור כל כך, והצמחיה הירוקה שמסביב,
קנוקנות גפנים ושרכים טרופיים, אכלסה בתוכה משפחות זמריריות של
ציפורים קטנות, כחולות.
הם טיילו, ושתקו. לאלק זו היתה הזדמנות ראשונה להשוות בינה
לבין התמונות שלה, שהיו בעיתון. היא היתה גבוהה יותר ממה
שציפה, רזה מכפי שהיתה בתמונות. השיער שלה, שהיה מוקפד ומדוייק
רוב חייה, הגיע לעידן סתור יותר. קצר, בלתי מטופח, קשי. הולם,
בדרך מוזרה, את קישוטי החתכים על הידיים.
"הדס, את יודעת למה את כאן?", הוא ניסה שוב.
"אתה הפסיכיאטר. אתה תגיד לי". ואז הוסיפה במהירות: "וחוץ מזה,
זה לא כתוב לך בניירות?"
הוא נענע בראשו.
"מה שבית המשפט כותב, זה עניינו. אבל למה באמת הגעת לכאן, זה
עניינך".
"ומתי אני יוצאת מכאן, כמובן"
הוא צחקק קלות, שמח על נימת האירוניה שהיתה בדבריה.
"זה כבר, ענייני".
הדס עצרה, לא מצחקקת כלל.
"אז מה אתה מתכוון לעשות בנידון?"
"בואי נתחיל בכך שאני אשאל אותך למה הגעת לכאן".
"לא. אל תשאל אותי את זה. בבקשה?"
אלק הביט בה עמוקות, מנסה לזהות מה נצנץ לרגע מאחורי המסכים
הכחולים שלה.
"מצטער. אנחנו חייבים לעשות את זה".
היא החזירה לו מבט, מנסה לשנות את רצונו. אבל הוא החזיק בה
עוד, ועוד, ועוד, בסבלנות שלא נגמרה. לבסוף היא השפילה את
מבטה, ולחשה לעצמה "אבל אני רוצה לשכוח..."
היא לא זכרה איך, ובאיזו דרך, ומה היה שם מסביב, אבל לבסוף,
מתוך הטשטוש הגדול, הופיעה פתאום פניה מוכרת, והיא אותתה
(כחוק) ימינה ונכנסה לרחוב קטן, של קוטג'ים פרטיים. הרחוב שלה.
הראיה החלה לחזור אליה, מעט מעט. ופתאום היא היתה מודעת לכך
שכל הפנים שלה היו רטובות בדמעות, וכי האיפור שלה בטח נמרח על
הפרצוף כמו מסיכה מפלצתית. היא התמתחה במושב כלפי מעלה, ונבהלה
מעט מהפנים שהשקיפו אליה מהראי.
ואז היא נזכרה איך מקודם היא נבהלה הרבה - והיא התחילה לנשום
בכבדות ובמהירות, מתפתלת מצד לצד. משהו מכוער וחומצי התעורר
בבטנה, והחל לגלוש בדרך הצורבת מעלה מעלה. בחילה.
איכשהו היא מצאה את עצמה ליד החניה שלה. מהירות. במקום ללחוץ
על כפתור השלט, שמרים את השער, היא פשוט חסמה אותו ודוממה
מנוע, כושלת החוצה מן הרכב. עיוורון. היא התחילה לרוץ אל הבית
שלה - אבל לאחר צעד היא חזרה, וטרקה את דלת הרכב. קיר. היא
התכופפה, כדי לנסות לבלום את הגל הרשע הזה, שגעש בתוכה ואיים
לזהם את הכניסה לבית. דלת. היא פתחה אותה בקושי, ודידתה-כשלה
את הצעדים המעטים לאמבטיה.
היא הצמידה את ראשה לאסלה הפתוחה, והקיאה.
והקיאה.
והקיאה.
לאחר זמן ארוך, היא לא יכלה להקיא יותר. ההתכווצויות עדיין היו
שם, אבל כל מה שיצא מפיה היה מעט דם והרבה השתעלויות. גם
העיניים שלה, שהקיאו את שלהן תוך כדי, יבשו לבסוף.
זמן ארוך מאוד היא ישבה על הרצפה, מנסה לארגן את מחשבותיה.
היא יכלה לזכור את הקיר, את הקיר הזה שנולד באמצע הכביש. היא
יכלה לראות אותו בבירור, מבקש ממנה לעצור, מתחנן שתעצור.
אבל איך קיר יכול לבקש את זה? והיא היתה יכולה להישבע לעצמה,
שלמרות שהיא לא ראתה עיניים, היא היתה בטוחה שהקיר מסתכל בה,
מביט בה... אבל זה היה קיר! לבנים מטויחות, היא ידעה את זה
היא ראתה את זה!
ובכל זאת, הוא צרח.
הקיר צרח כשהיא התנגשה בו.
אבל למה להתנגשות בקיר הזה לא היה צליל של התנגשות?
די למחשבות. היא צריכה להתקלח.
במאמץ רב מאוד היא אספה את עצמה מהרצפה, מרגישה היטב את נקודות
הלחץ בישבנה ובמפרקי הרגליים. גררה את עצמה לכיור, ובלי להביט
במראה (בשום פנים ואופן לא להביט!) שטפה את פיה החמוץ מריר
במים, עד שהטעם של הקיא נעלם קצת. בכמה תנועות גלשו בגדיה
לריצפה, וצעד כבד הוביל אותה לאמבטיה.
הזרם היה חם, מרגיע. שוטף.
היא לא זכרה כמה זמן עמדה שם, מתחת לגשם החם, המחבק. הרעש הלבן
של המקלחת טפח קלות על רקותיה, ואז על קדמת המצח שלה, ואז על
שדיה, ואז על גבה, בתנועה ארוכה, מלמעלה למטה.
חם, רטוב, טהור.
הזרם היציב אפף אותה באהבה, בשיכחה. היום לא קרה, וימים אחרים
לא קרו, וכלום לא קרה אף פעם, פרט לאותה שיכחה מתוקה, צמר גפן
מתוק ואפלולי של זכרונות רכים. למים יש כוחות מרפאים, והם גלשו
על ידיה ורגליה ובטנה (ובטנה) והשכיחו ממנה הכל, והם זרמו בין
רגליה
ושם הם הפכו
ושם הם
הפכו
לא היא לא רוצה לדעת
לא רוצה להרגיש
לא להרגיש את
המים שלא היו יותר מים אלא משהו אחר
נוזלי וחם
ולא טהור
שיצא מהברז בקילוחים ארגמניים כהים
מהברז שהיה בקיר שהיה בקיר שהיה בקיר
שהכתים אותה בזרם של דם מרושע עם גושים קרושים בתוכו שדפקו על
ראשה ולמרות שהיא לא רצתה לפקוח עיניים היא ידעה שהיא טובעת
בנהר של דם באמבט של דם של דם של
דם דם דם דם
והיא פקחה עיניים וראתה את בית המטבחיים שהיה האמבט שלה ואת
עצמה מזיעה דם מכל נקבובית בראשה ובגופה
והיא פערה את הפה לצרוח אבל הזרם של הדם נכנס לפיה והלם
ברקותיה
והיא צרחה חה חה חה חה חה
והתמוטטה, סוף סוף, אל חשיכה ברוכה באמת, באמצע האמבט החם,
ספוג האדים.
המים שזרמו מהברז לא ידעו שהיא כבר לא מרגישה אותם, לכן הם
המשיכו לזרום עליה, מרגיעים, מחבקים, מרדימים.
זמזום מתמשך העיר אותה מהשינה.
זמזום של פעמון הדלת.
היא פקחה את עיניה אל תוך הלילה, שזחל אל חדר האמבטיה שלה
בשעות האחרונות.
איפה, למה - - -
היא נזכרה במה שקרה, וצמצמה גבותיה. כמה זמן היא היתה כאן,
מתחת לזרם המים? היא התפלאה שהמים לא התקררו. מנפלאות הקיץ.
תמיד יש מים חמים, גם כשלא תמיד צריך. היא סגרה את זרם המים,
והאזינה לדממה המוזרה שפתאום השתררה באמבטיה.
הזמזום נשמע שוב, תובעני מתמיד. וכשהיא יצאה מן האמבט, היא
שמה לב לאור הכחול המהבהב, שהציף לרגע את החדר.
מכוניות משטרה היו מחזה נדיר בשכונה הזו. יעקב קירבי, שגר בה
כבר קרוב לשלושים שנה ("כמעט מאז שיסדו אותה", היה נוהג לחשוב
בגאווה. "כמעט מאז שייסדו אותה") יכול היה לזכור פחות מעשר
פעמים בהם הופיעו שוטרים ברחובות השקטים. בדרך כלל זה היה בגלל
פריצות לבתים, אם כי היו גם מקרים יוצאי דופן.
הוא זכר במיוחד את המקרה של היהלומן הזה, ששרף את עצמו בבריכה,
השד יודע למה. אבל אז הגיעו גם מכבי אש, וגם אמבולנסים. לא אחד
- שלושה. יעקב חש גאווה מסויימת של כך שהגיעו שלושה אמבולנסים
לפינוי אדם אחד, שגם כך היה מת לחלוטין. זה סימן שהאדם היה
חשוב. ואם האדם ההוא היה חשוב, יעקב ידע, גם השכנים שלו היו
חשובים.
היה גם את המקרה ההוא, של ההוא שמכר נשק לאיראנים. אז הופיעו
גם צוותים גדולים של עיתונות וטלוויזיה, וגם המשטרה הגיעה
מתוגברת: כמעט עשר ניידות, בגדלים שונים, שגרמו לפקק תנועה
ברחוב הקטן. מלמעלה חגו שני מסוקי משטרה. המפכ"ל הגיע, וגם ראש
היחידה לחקירת פשעים חמורים. אל האחוזה, שהיתה ברחוב ליד
(לאורך כל הרחוב ליד, למעשה), נכנסו כוחות משטרה גדולים, ויצאו
ממנה במהירות, מקיפים איש עסקים נמוך, עם משקפיים עגולים ותיק
קטן ביד.
יעקב רץ מהר לכיוון צוותי העיתונות, והם ראיינו אותו כתושב
ותיק של השכונה, כידיד של אותו איש עסקים בוגד. יעקב, נזעם
וסתור רוח, נאם נאום ארוך אל מול המצלמות. נאום ארוך וחוצה
להבות, ממנו שידרו בטלוויזיה את גולת הכותרת: "מי היה מאמין
שדברים כאלה קורים כאן?". ליעקב היה את הקטע הזה מוקלט בוידאו,
אבל הוא לא צפה בו מאז שאשתו נפטרה. עברו עליו 3 שנים בודדות
מאז חנה הלכה, והשאירה אותו בודד, בבית הקטן והריק.
אבל רוב מכוניות המשטרה באו כשפרצו לבתים של אנשים. ויעקב,
שחשש יותר מתמיד מפריצות (במיוחד מאז שאשתו מתה), נצמד אל
החלון ועקב אחרי שני השוטרים יוצאים מן המכונית שלהם, ומביטים
במכונית הלבנה של המיידלע שגרה ממול. בחורה מסכנה, יעקב חשב
לעצמו. אחרי כל מה שעבר עליה בחיים, עכשיו גם פרצו לה לבית.
הוא ישב מול החלון מספר דקות, ואז חזר לראות טלוויזיה.
ערן כבר החליט לחזור לניידת, כשהדלת נפתחה.
אשה נאה מאוד, ישנונית, בחלוק מגבת, שיער רטוב ורגליים יחפות,
עמדה בפתח.
"כן?". הקול שלה היה גס מעט, נמוך.
"ערב טוב", הוא התנמס לו בניגוד לרצונו, "את הדס רוט"?
"כן".
"וזו המכונית שלך, בחוץ?", הוא הצביע לעבר הרובר הלבנה, ושם לב
שאלי, הפרטנר שלו, עדיין כורע ברך לפני הפגוש הקדמי של הרכב,
בוחן בפנס את סימני ההתנגשות. אלי הביט בו, מהנהן לחיוב בראשו.
זה היה הרכב שהם חיפשו.
"כן".
"אפשר להיכנס, הדס?"
הפעם היא לא ענתה, אלא פשוט הסתובבה, והשאירה את הדלת פתוחה.
ערן לא היה יכול שלא להביט ברגליה היחפות, הרטובות עדיין. הוא
נכנס פנימה אחריה.
הקוטג' היה מושקע, הוא שם לב. פסלים יפים באמצע הסלון. ציורים
יקרים על הקיר, שולחן זכוכית ענק. היא חיה טוב, ההדס הזו.
הסלון שלה היה מאוד לטעמו, למרות שכנראה הוא לעולם לא יוכל
להרשות לעצמו משהו דומה. אלי נכנס אל הדירה, מספר צעדים
מאחוריו, וגם הוא תלה מבטים בתפאורה.
"שבי".
הדס ישבה, תולה בו מבט מאוד לא מבין. ערן, שכבר ראה כמה מקרים
של "זה לא אני" בקריירה שלו, היה יכול להישבע שהמבט הזה היה
אמיתי. ואולי בגלל זה הוא היסס שוב.
"הדס, את דיווחת למשטרה על גניבה של הרכב שלך?"
"לא, למה?"
"מי היה זה שנהג בו ברמת אביב, היום בסביבות 4 אחרי הצהריים?"
"אני. מי יכול היה - - -" היא החליטה לסתום את הפה שלה, אבל
לפי ההבעה על הפנים של השוטר הצעיר, זה כנראה היה מאוחר מידי.
"הדס, אנחנו עוצרים אותך באשמת הריגה, בתאונת פגע וברח. תלבשי
משהו, ובואי איתנו בבקשה".
אבל היא לא זזה מהמקום.
"ת...תאונה? איזו תאונה?"
ערן הביט בה לרגע בהשתאות. היא לא נראית כאילו שהיא עושה את
עצמה, הוא חשב. ובכל זאת - - -
הוא הביט באלי, וזה שלף את היומן מכיסו, הביט בו ואמר:
"היום, בשעה 16:30 אחרי הצהריים, ראו את המכונית שלך דורסת ילד
בן 7. אפילו לא נעצרת לבדוק אותו. ברחת מהמקום. אבל עדי ראיה
רשמו את מספר הרכב".
כל מילה ומילה שנאמרה נעצה את עצמה בבשרה של הדס. כואבת.
פוצעת. הולמת. היא נסוגה לאחור, לאט לאט, כורעת תחת משא
המהלומות. היא? ברחה? ילד? דורסת? היא?
צעד אחר צעד נפסעו לאחור, ולפתע היא נגעה בגבה בתמונה גדולה
שהיתה על הקיר, של ילד קטן, מצוייר בצבעים עזים. המגע הקשה
הקפיץ אותה בצווחה קדימה, והיא כשלה
לתוך ידיו של ערן, שתפס אותה, ייצב אותה. היא נאחזה בו, מחבקת
כדי שלא ליפול, והוא חש את גלי הייאוש עולים מגופה הרך,
העירום, או שמא אלה פשוט היו אדים. ערן כיבה את מה שהתעורר בו,
מודע מידי לכתמים הרטובים שעכשיו היו על חולצתו.
לאט לאט הוא הושיב אותה על הספה. היא רעדה מעט, ואז הרבה.
"דניאל? דניאל... רק לא דניאל..."
ואז פנתה לערן, מתחננת בעיניה, "זה לא היה רק חלום? אתה
בטוח?"
"לא. זה לא חלום. מצטער".
ואפילו אלי, שהביט עד כה בהדס במבט שהיה קשוח ובלתי מתפשר, הלך
פתאום למטבח, והביא לה כוס מים.
הדס הביטה בו בתודה אילמת, וביד מאוד רוטטת קירבה את כוס (הדם)
המים לשפתיה, שהיו לפתע יבשות מאוד.
מבחוץ טרטר מכשיר הקשר, שהיה ברכב המשטרה.
"מוקד לשלושים ושתיים, מוקד לשלושים ושתיים"
ערן הביט באלי, וזה יצא מן הבית, משאיר אותם לבד.
הוא הביט בה, בדמותה הרועדת, הנדופה. כוס המים שהחזיקה היתה
ריקה, ועדיין היא ניסתה לדלות ממנה טיפות אחרונות של חיים. ערן
קם אליה, לקח ממנה את הכוס, ויצא למטבח.
הוא היה מבולבל. לא היה לו ספק שזו היא שדרסה את הילד, אבל
משהו בתמימות שלה, בהפתעה שלה, לא הסתדר לו. יש כאן משהו נוסף,
באשה הזו. בהדרגה אבל בביטחון, הוא כבר לא היה כל כך משוכנע
שזו היתה היא שדרסה. יש מישהו אחר שיכול היה לנהוג ברכב? גם
הבית לא התאים לה. זה היה קוטג' משפחתי, לא דירת רווקים. אז
איפה הבעל שלה? והילדים? הוא היה בטוח שהוא ראה שם צעצועים
בפינה, מעין דובי קטן.
לפתע הוא הרגיש שמשהו מאוד לא בסדר.
עוד לפני שכוס המים התמלאה, הוא סגר את הברז, ויצא אל הסלון.
"תגידי לי, הדס - - -"
הוא נעצר, בוהה, מביט אל הספה הריקה.
"אז ברחת מהמשטרה".
הקול של ד"ר אלק, ספק חוקר ספק קובע, העיר אותה מן השקט שהיה
בשדה. היא היתה כבר הרבה יותר משוחררת, וכבר הכירה יותר את
האנשים, את המקום. רק שבועיים עברו, אבל היא יכלה בהחלט לקרוא
לאוהל שלה בית, ולחצר בית החולים - עולם. היא אהבה את השיחות
האלה עם אלק, שנראה כל כך להוט לעזור לה. האם הוא בכלל יכול?
היא היתה מסופקת. אבל הוא היה חמוד, ולפעמים הם יכלו לבלות
שעתיים במשחקים של חתול ועכבר. הוא שואל - והיא מתחמקת.
"לא, לא בדיוק ברחתי. אבל שוטרים יכולים להיות כאלה טפשים
לפעמים".
היא חייכה לאלק, חושפת שיניים לבנות. אשה מרשימה, הוא חשב,
ולא בפעם הראשונה. אכן אשה מרשימה.
"ולמה, בדיוק, ברחת?"
את השאלה הזו הוא שאל לא פעם בעבר, והדס לא אהבה אותה. אבל
הפעם זה הטריד יותר מתמיד, ובניגוד לפגישות קודמות - הפעם נמחק
החיוך משפתיה. שיט. היא ידעה שאלק רואה את זה - ורושם את זה.
עכשיו הוא לא יעזוב לעולם.
"ואתה לא היית בורח?", היא ירתה בו מבט מתריס. אבל אלק לא קנה
את זה, ובכנות מכוונת היטב ענה לה בכובד ראש, כאילו היתה היא
הרופא - והוא המטופל. אלק מאוד אהב את השינוי הזה. קשה מאוד
שלא לחשוף את כוונותיך האמיתיות כשאתה שואל שאלה. אנשים לומדים
מהר מאוד לשקר במתן התשובות - אבל מעטים יודעים לשקר בשאלות
שלהם.
"זה תלוי. אם הייתי מרגיש אשם במשהו שלא עשיתי, אולי כן".
הוא הביט בה במבט ביישני, והיא הרגישה כיצד הכעס נבנה בתוכה.
מה הוא מנסה לשחק לה עכשיו את החוקר המשטרתי, היא לא הבינה.
הרי הכל כבר נכתב בפסק הדין, הכל כבר היה בעיתונים, הכל כבר
צולם בטלוויזיה.
"דוקטור, קאט דה בולשיט. בעבודה שלי אכלתי כבר אנשים כמוך בלי
מלח".
"אולי. אבל עכשיו את בעבודה שלי, ומאוד חשוב שתגידי לי למה בר
- - "
"למה ברחתי", היא קטעה אותו, חסרת סבלנות. הוא באמת היה כל כך
טיפש, או שהכל היתה הצגה מתוחכמת? היא החליטה להמשיך לשחק
איתו. אולי, אם היא תשיב לו, הוא יפסיק עם זה. פעם אחת
ולתמיד.
"ברחתי, כי לא יכולתי להישאר שם. ואל - ", היא הפסיקה אותו
בתנועת יד - " אל תשאל אותי למה".
שניה של שתיקה.
"או. קיי.", הוא אמר לבסוף. "אני רוצה לחזור רגע לקטע במקלחת,
לאותו רגע שחשבת שאת מתרחצת ב - - -"
"די!!!", היא צרחה בקול רם, בקול שמותר לצרוח בו רק בבית
ה...מטופלים, בקול בו היא לא השתמשה אף פעם בחיים הקודמים
שלה. מצחיק, איך שבחיים אסור לצרוח, למרות שזה כל כך עוזר.
בעולם השפוי היא התנהגה כשפויה, מלאה בהגבלות ואיסורים. אבל
כאן, בבית החדש שלה, הכל היה מותר. היה מותר לצייר ציורי
ילדים, לשחק במשחקים מטופשים, לצרוח מתי שמתחשק... להתנקות.
אז איפה החיים שפויים באמת, חשבה לפתע. במקום בו אתה יכול
להרגיש אמיתי ולעשות דברים אמיתיים? או במקום לוחץ, מלא קירות
וגבולות, בו אסור לך לעשות כלום אף פעם. במיוחד אם את אוהבת את
זה. אבל, היא חשבה לעצמה, אין פלא שכך את חושבת. הרי את
משוגעת.
רשמית.
"עזוב את זה, בבקשה", היא המשיכה בטון רגוע יותר. "עזוב את זה
עכשיו".
ד"ר אלק החליט לעזוב, "אבל נחזור לזה כשתהיי יותר מוכנה".
הוא המתין מעט, ואז:
"מי זה דניאל?"
השאלה בעטה בפניה בברוטליות.
ערן ניצב, מבולבל, בחדר הילדים.
כשהוא היה בסלון, היה לו ברור שאין ילדים בבית הזה, אבל כאן?
כאן זו היתה ממלכה אחרת. הצבעים היו עליזים, המיטה (מיטת ילדים
קטנה) היתה מבולגנת, רכבת צעצוע שיחקה על השטיח של פו הדוב,
ולבנים של לגו היו מפוזרים בצד הרחוק של החדר.
אלי נכנס אחריו לחדר.
"היא גם לא בקומה השניה".
ערן לא ממש הקשיב לו. הוא הצביע על החדר.
"ידעת שיש לה ילדים?"
אלי הביט בו, בלי להבין.
"לא. חשבתי שהיא רווקה".
"היא גרושה", ערן זכר מהתחקיר שבתיק. "התגרשה לפני 5 שנים. בלי
ילדים".
"אז..?"
"אז לא משנה. מוזר". הוא נאנח. "איזו טעות זו היתה להשאיר
אותה לבד."
אלי נזעם.
"אתה אל תזרוק את זה עלי! אתה נשארת איתה לבד, והיית צריך
לשמור עליה. אם היה פה פאק - זה הפאק שלך. ואתה יודע את זה.
למה הבאת לה מים, בכלל, לשרמוטה הזאת".
"כי היא היתה בהלם, זה למה".
אלי נחר בבוז.
"כן, ראינו איזה הלם. עכשיו איפה היא, קיבינימאט".
ערן יצא מהחדר, אלי בעקבותיו. הוא הביט במסדרון, בדק שהדלת
עדיין נעולה. "אמרת שלא ראית אותה יוצאת מהבית".
"נכון. אבל חושך, לך תדע".
"אז היא כאן".
"חיפשנו כבר בכל הדירה. היא לא כאן".
"היא כאן. נחפש עוד פעם".
והם חיפשו.
במשך 30 הדקות הבאות הם הפכו את הדירה, ערן בנחישות הולכת
וגוברת, אלי בחוסר סבלנות בולט. הם עברו חדר חדר, מלמעלה למטה,
ולהיפך. הם חיפשו בכל חדרי הארונות, בשני חדרי האמבטיה (היה שם
גם שמפו נגד כינים, ערן ציין לעצמו), וגם במטבח.
"אתה רוצה שאני אחפש גם במגירות של הסכו"ם"?
"אל תזיין לי את השכל, אלי".
"אני מזיין ת'שכל? אתה עם השטויות שלך. היא לא כאן, זה לא
ברור? עד שנגמור לחפש היא כבר תהיה מחוץ לעיר".
"בסדר, בסדר. תיכנס לחדר שינה שממול ותבדוק בארונות".
הוא היסס שניה, ואז, לפתע, הרים את ידיו לפיו, כרמקול, והדהד
בצעקה:
"הדס! אנחנו יודעים שאת כאן!"
דממה.
שני השוטרים הקשיבו שניות ארוכות, כאילו ציפו באמת שהדס תופיע
לה מתוך האוויר, אולי תצעד מעדנות מתוך החדר השני.
אבל זה לא קרה, והם הנידו בראשם והמשיכו בחיפוש. אלי נכנס לחדר
השינה, ופתח שוב את אותם הארונות אותם הוא פתח לפני 10 דקות.
"...ס'אומו. הנה הלך עוד לילה", הוא סינן מבין שיניו. ואז,
בקול נמוך יותר, הוא חיקה בלעג את ערן. "היא היתה בהלם...
אדיוט".
לקח לשני השוטרים עוד 25 דקות, עד שערן היה משוכנע שהדס לא
נמצאת בבית. הוא סרק את כל החלונות פעם נוספת, מוודא שוב שאף
אחד מהם לא היה פתוח. ובכל מקרה, על כולם, פרט לחלון מרפסת
המטבח, היו סורגים.
כנראה היא יצאה דרך דלת הסלון, הוא חשב לעצמו. איכשהו היא
התחמקה מאלי. איכשהו.
למרות הקיץ, היה לה קר בחוץ, בין השיחים. במשך קרוב לשעה היא
שמעה את שני השוטרים הצעירים מחפשים אותה בתוך הבית, הופכים את
כל הארונות. הדקות חלפו, ושיחי הורד דקרו אותה יותר ויותר.
היא התעטפה בחלוק שלה כמיטב יכולתה, אבל הישיבה הארוכה,
המכווצת, עשתה את שלה. מכריעה זהירה על כפות הרגליים בלבד, היא
עברה להישען באמצעות הברכיים. כשגם אלה לא הצליחו לתמוך בה,
היא שינתה תנוחה, וכמעט נפלה כשרגליה הרדומות לא נשמעו לה. היא
בלמה את הנפילה בידה, ונחתכה על ידי קוצי הורדים.
לבסוף היא התקפלה לה על ישבנה, רועדת מקור ומפחד פנימי. היא לא
ידעה מה היא עושה, או למה היא עושה זאת. היא כבר לא חשבה
להסתתר, אלא פשוט לשבת שם. אפילו כשאחד השוטרים חיפש בקצרה
בגינה, והאיר ממש על פניה בפנסו, היא לא זזה. כנראה שזה היה
הדבר הנכון לעשות, שכן אלומת הפנס שוטטה הלאה, ולבסוף נעלמה
ממנה.
היא היתה שקועה בעולם של קירות. בעולם של ילדים קטנים, שנדרסים
ומתערבבים זה בזה. לרגע היא חייכה, ואז פרצה בבכי שקט, קורע.
דמעות חמות זלגו על לחייה הריקות. הדם הפסיק לזרום מכף ידה.
ושקט מוזר, חשוך, שקע בתוך ראשה.
צלילים מוכרים העירו אותה אט אט. היא שמעה את דלת ביתה נסגרת,
ואת שני השוטרים נכנסים למכונית שלהם. צליל של התנעה, מעט גז,
ומכונית המשטרה, מאירה בכחול לבן, נעלמה במורד הרחוב.
כשהנצנוץ האחרון של האורות הכחולים נעלם מהרחוב, הדס כבר היתה
ערה לחלוטין. היא עדיין לא חשבה כלום, עדיין לא הרגישה דבר,
אבל את העמימות הכבדה של המקודם החליפה צלילות קרירה, בהולה.
היא קמה בשלילות מבין השיחים, מתעלמת משריטות נוספות שהופיעו
על פניה ורגליה. היה לה קר, והיא רצתה לחזור למיטה שלה.
שיט. הדלת נעולה. לרגע היא עמדה, זרעי פחד בבטנה, מול הדלת
הסגורה. לרגע חשה אבודה, מבולבלת, מלאה.
אבל אז נעלם הפחד, ובצעדים בטוחים היא צעדה מסביב לבית, עד
שהגיעה למרפסת המטבח. החלון שם היה סגור, קטן, די גבוה. אבל
עדיין חלון. ועדיין שם. היא הביטה סביב, ידיה על מותניה, ומצאה
במבטה את אחת מאבני הצפחה הגסות, הכבדות, שהגדירו ברישול
מתוכנן את השביל שהוביל ממרפסת הגינה אל החצר הקדמית. היא
הרימה את האבן, שקלה אותה בידה, וזרקה אותה פנימה.
צליל הניפוץ הפתיע אותה. היא כמעט וציפתה שהאבן, שנזרקה בידיים
רועדות למעלה, תנתר מעל הזכוכית ותחזור בחזרה לגינה. במקום
זאת, ריסקה האבן את החלון לאלפי שיני זכוכית רעבות, שנחתו בקול
מחריש אוזניים על ראשה ומסביב לרגליה היחפות.
מרחוק החל לנבוח כלב, ועוד שניים הצטרפו אליו.
הצליל החד הקפיא את דמו של יעקב קירבי, וכוס התה שהיתה לו ביד
כמעט ונפלה אל הריצפה.
גם משטרה, גם זכוכיות מתנפצות באמצע הלילה (9 בערב, למעשה).
לאן מידרדרת השכונה? לרגע פחד יעקב שהצליל מגיע מתוך הבית שלו
(שלו!), וכבר דמיין לעצמו את הפורצים עולים במדרגות אליו לחדר,
חמושים במבטא מזרחי כבד, עיניים שחורות ומוט ברזל כבד.
לשניה אחת הוא נתקף בפאניקה אמיתית, וניסה לקום על רגליו
ולהתחבא בארון הבגדים שהיה בחדר, בין כדורי הנפתלין. אבל רגליו
רעדו ובגדו בו, והוא נחת שוב אל הכורסא הישנה. למרבית המזל,
המשיכו שבבי זכוכית לנשור אל הרצפה של הרחוב, ויעקב הבין שהרעש
בא מבחוץ, ולא מבפנים.
את הפחד החליף זעם עמוק. מה הם חושבים לעצמם, הפורצים האלה?
שככה יהיה כל הלילה? יעקב התקרב אל החלון (בזהירות רבה, אמנם),
והציץ ממנו החוצה. הרעש הגיע, כך נדמה היה לו, מן הבית של
המיידלע ממול. מסכנה.
הוא ראה שם תנועה, ליד חלון המטבח שלה. היה לילה, וצל עמוק שרר
בחלק הזה של הבית, אבל הוא היה בטוח שהוא ראה זוג רגליים
גבריות, נעולות בנעליים כבדות, משתרבב אל תוך החלון וקופץ
פנימה אל תוך הדירה. הוא כמעט היה בטוח ששמע גם צחקוק גברי,
מרושע.
יעקב נטל את הטלפון שהיה לידו, והתחיל לחייג למשטרה.
הדס נשרה פנימה מן החלון הגבוה, ראשה למטה ורגליה למעלה, ונחתה
בכבדות על ידיה, ואז על צידה. רסיסי הזכוכית שהיו על הריצפה
נגסו בבשרה ברעבתנות, והיא הפליטה צרחה קצרה, מובלעת.
היא היתה עירומה לחלוטין, כי החלוק שלה שימש לציפוי שברי
הזכוכית שעדיין היו על החלון. אך עדיין, גם דרך החלוק העבה,
היא הגישה סכין חדה חותכת בצד בטנה בזמן הגלישה למטה.
לא נורא. היא היתה בפנים. מדממת, אבל בבית שלה.
החדר היה חשוך, וטוב שכך. הדס התרוממה בזהירות, לאט, מודעת
לנוזל הכהה שטפטף מגופה אל רצפת המטבח. היא החלה ללכת, ומייד
נחתכה מן הזכוכית שעל הרצפה. הכאב היה חד מאוד. צורב. היא נשכה
את שיניה והמשיכה לצלוע לכיוון האמבטיה.
ושוב היא היתה במקלחת, והפעם הדם היה אמיתי (ומקודם, לא היה
אמיתי?) וקולח אל מתחת לזרם. המים, הפעם, כבר לא היו חמים כל
כך, והתקררו תוך כדי השטיפה התכליתית. לכן היא נחפזה לצאת,
והחלה לחטא את הפצעים בעזרת צמר גפן ואלכוהול אדום.
היא עברה על כל החתכים בשיטתיות, מקדישה תשומת לב מרובה לכפות
הרגליים המדממות שלה. בעזרת מלקחיים עדינים היא פלתה מתוכן
שברי זכוכית, ודמעת כאב התעגלה בזווית עינה, ונשרה על חתך נוסף
שהציק בירכה.
מכפות הרגליים היא עלתה למעלה, קודם רגל ימין, ולאחריה שמאל.
באמצע הדרך היא התחרטה, ופנתה לטפל בכפות ידיה, שהתחושה חזרה
אליהן אט אט, בצריבה מתמשכת שהפכה לכאב פועם ומתעגל. היא
הקפידה לעסוק בכאבים האלה, מקדישה את כל תשומת ליבה לטיפול
בבשרה ובעורה, נאחזת בכאביה אלה כבקרשי הצלה אחרונים, שהלכו
ונעלמו, מאיימים להשאיר אותה לבדה, עם כאביה האחרים.
אחד אחרי האחר, בעקביות פועמת, צללו הכאבים אל מתחת להכרתה.
בטנה, שדיה, מותניה, כתפיה. כולם נצרבו באלכוהול ונטפחו קלות,
עד שהדם הפסיק את קילוחו. היא החלה להתלבש, בבגדים תחתונים
לבנים, ובטרנינג ביתי קל. עדיין היה לה קר מעט, אבל כבר לא כל
כך.
ועכשיו היה הזמן להתמודד עם הכאבים האמיתיים. בצליעה זהירה,
בעיקר על עקביה, היא פסעה לחדרו של דניאל. היא התיישבה על
הרצפה, ליד הלגו, והביטה ארוכות בבית הקטן, הלא מושלם, שהיה
מורכב על משטח ירוק גדול. היא הוסיפה כמה לבנים למבנה המתגבש,
ואז, במחשבה שניה, פרקה אותם והחזירה אותם לערימה. דניאל לא
רוצה שיעזרו לו. הוא כבר ילד גדול, היא חייכה לעצמה. הוא יכול
לבד.
"כמה פעמים אמרתי לך לא להשאיר את הצעצועים שלך מפוזרים?", היא
נאנחה לעצמה. "אה, דניאל, דניאל. אף פעם לא תלמד?"
באהבה ניכרת, היא החלה לסדר את הצעצועים יפה יפה בפינה. היא
לקחה את הדובי הקטן וחיבקה אותו חזק חזק. עוד דמעה, שאת מקורה
היא לא ידעה, גלשה במורד לחייה, ונספגה בדובי. היא נאנחה שוב,
ועלתה עם הדובי למיטה הקטנה של הילד. כאן היא תחכה לו, כן. כאן
היא תחכה לו, עד שהוא יחזור הביתה. וצמרמורת קרה אחזה בה
פתאום, גרמה לשיניה לנקוש בקצב מהיר, בקצב מחריד. כתפיה נרעדו,
והיא התכסתה בשמיכה הקטנה, מחבקת את הדובי חזק. היא החלה למצוץ
את אגודלה.
היא עצמה את עיניה.
כמעט נרדמה.
אל מתחת לעפעפיה הסתננו אורות כחולים לבנים, מטרידים, מעירים.
לרגע היא פיהקה בעיניים עצומות, והסתובבה בגבה אל החלון על מנת
להתחמק מאורות המשטרה...
אורות המשטרה?
היא קמה בתנועה אחת פתאומית, והתיישבה על המיטה כשהיא ערנית
לחלוטין, עיניה פקוחות לרווחה. תחושות הכאב שברגליה נעלמו
לחלוטין, והיא רצה אל דלת הכניסה בסלון - - אלא שקולות המפתחות
המסתובבים בדלת בלמו אותה באחת - והיא הביטה בפראות מצד לצד.
לברוח. להסתתר.
להרגיש לכודה.
"איך זה להרגיש לכודה?", שאל ד"ר אלק, מעפעף אל מול השמש החמה
שהציפה את הגן הפתוח, הירוק.
הדס משכה בכתפיה. היא נזכרה בביקור ההוא, בספארי, עם דניאל. הם
הלכו בין הכלובים הקטנים והגדולים, מביטים בחיות השונות. דניאל
הביט למטה אל החפירה הגדולה של הפילים, וצחק למראה החדק הגדול
והשעיר שלהם, שגישש החוצה על מנת לקבל תפוחים, תפוזים, ושאר
תענוגות אסורים. הם לא נראו כאילו הם לכודים. גם הקופים
הגדולים, הדינאמיים, שוטטו בחפירות ובכלובים שלהם בחופשיות.
אבל הטיגריס, הטיגריס. היא נזכרה בחתול הענק הזה, המרשים כל
כך, ששוטט בטירוף בתוך הכלוב הקטן שלו. חמישה צעדים לכל צד,
סיבוב, ושוב חמישה צעדים. היא נזכרה במבט המיוסר שהיה לו
בעיניים. בכעס, בעלבון העצום, בחמת הטירוף שקרנו ממנו. אף חיה
לא הפחידה אותם בספארי. גם לא האריות והלביאות שהיו בשדה
הפתוח. אבל הטיגריס, הוא כן הפחיד אותה. הטירוף שבו, הפחיד
אותה.
אלק כנראה חש משהו מן הטירוף שבה, שכן הוא הביט בה בסקרנות
רבה, רגיש לכל תנועת אישון. "אני מתאר לעצמי שזו צריכה להיות
הרגשה נוראה", הוא אמר לבסוף.
"אין לך מושג".
ד"ר אלק חשב שניה על כך. האם באמת לא היה לא מושג? האם הוא
בעצמו לא היה לכוד כאן, יחד עם כל (המטורפים) המטופלים? לפעמים
הוא הרגיש לכוד מאוד בתוך קליפת הגולגולת שלו, מחשבותיו מנתזות
לצד לצד, מחפשות פתח לצאת. ומה, בעצם, היה התפקיד שלו, אם לא
לצאת החוצה ולהיכנס לגולגלות אחרות? הוא ניסה לדמיין את הדס
בבית שלה, באותו רגע, כשאור כחול שוטף את פניה, ודלת הכניסה
מאיימת להיפתח עליה.
לא, הוא לא ממש הצליח.
"יש מקרים, שמצב כזה יכול להוביל להפרעות נפשיות. מהסוג שלך".
היא לא ענתה לו. רק הרימה אליו את מבטה, והוא ראה כיצד דמעה
גדולה, לא הראשונה שלה, נצצה בדרכה מזווית עיניה אל הדשא
המטופח שלמטה. הוא חש את הכאב שלה, את הכאב העמוק, הקודח. או,
שמא היתה זו תחושה של חוסר אונים? של חוסר יכולת לצאת מהכלוב?
"יש כאן יותר מזה. אני מרגיש את זה".
"מה כבר יכול להיות מעבר לזה?", היא ענתה לו בקשיחות, אם כי
גרונה התכווץ, והיה לה מאוד קשה לשמור על טון רגוע. היא ידעה
שהוא ראה את הדמעה, היא לא התאמצה להסתיר אותה. אבל היא כל כך
רצתה שהוא ילך עכשיו. יישאר איתה. ילך.
"אני לא יודע. זו את זה שצריכה לספר לי את זה".
וכעת גם הגרון כשל, והכיווצים המרירים שטפו את כל גופה מלמטה
למעלה, מדיחים את קולה לכדי יבבה דקיקה, תינוקית. לוחשת.
"ז... זה קשה".
הוא התאפק, כמו בפעמים רבות קודמות, מפשוט לקום ולחבק אותה. כל
נים בנפשו קרא לו לעשות את זה, כל אבר בגופו ידע (פשוט ידע)
שזה מה שהיא צריכה, שזה מה שירפא אותה. אבל מה יהיה אז? שנות
הלימוד והאימון הארוכות שלו אחזו בו בעוצמה קרירה, מונעות ממנו
לגשת אליה ולתת לה עזרה אמיתית. היא הביטה בו מתחת לדמעות,
והוא שמר על ריחוק רפואי מקודש, קריר.
הוא לא יכול, פשוט לא יכול לשבור את האתיקה שלו. הוא לא יכול,
אסור לו, להתערב כל כך בחייו של אדם אחר. הוא חייב להישאר
מבחוץ. להציע הצעות. להישאר חסום, קפוץ, נייטרלי. האם הוא יכול
בכלל לקפוץ אל היורה הרותחת של האשה הזו, אל הלהבות ששרפו אותה
מבפנים? האם הוא יכול להגיע אל מוקד הבערה?
"אני יודע. נוכל להמשיך בפעם אחרת - - -"
הוא ניער את עצמו, והחל לקום ממקום מושבו על האבן. אלא, שיד
נשית, רועדת, נשלחה אל חולצתו ואחזה בו בעוצמה של ייאוש. הדס
מנעה ממנו ללכת, לברוח. הוא הרגיש את משבי החום נודפים ממנה,
את זעקות השבר, את צריחות הטירוף, את המפלצת פוקחת עיניים
צהובות, רהוטות, טורפת וזוללת את מה שנשאר מן האשה המסכנה
הזו.
בקול נקי מדמעות התחלפה דמות החיה בדמותה השטופה של הדס.
"אין לי תיקוה, נכון? אני יודעת את זה בלב, בנשמה. אין לי
תקוה".
נכון נכון נכון נכון נכון נכון נכון
"לא נכון, הדס", הוא שיקר לה. "מניסיון, אני יודע שתמיד יש
תקווה. צריך רק להאמין".
היא נחרה בבוז.
"מהניסיון שלי, דוקטור, אפשר רק להכניס את הראש בקיר. אבל לקיר
לא יקרה כלום.
רק הראש נישבר".
הוא הביט בה שוב, חוכך בדעתו. האם הוא מסוגל לקפוץ אל האש?
"אז תני לי לעזור לך, הדס".
"בבקשה. אם אתה חושב שאתה יכול".
הוא שאב נשימה עמוקה, הביט בעיניים האדומות שהביטו בו, והמשיך
בטון מקצועי יותר. בטון קריר, קונקרטי, פסיכולוגי. בטון שהוא
כל כך שנא לפעמים.
"או. קיי. עכשיו תספרי לי מה עשית, שגרם לך להגיע לכאן".
ערן ניסה לפתוח את הדלת בחיפזון מהר מדי, שגרם למפתחות להישמט
מחור המנעול ולצלצל על הריצפה. הוא קילל חרישית והכניס את
המפתח שוב, בזהירות מכנית, אל חור המנעול.
שני סיבובים והדלת נפתחה.
הבית היה חשוך לחלוטין, בדיוק כמו שהם השאירו אותה. האור הכחול
לבן שהגיע מן הניידת חשף מקומות צלליתיים, מעוותים, ששרצו בין
הקירות. רוח קרה, צחקנית, נשבה לפתע דרך גופו, והוא הצטמרר
ושלף את אקדחו.
אלי, מאחוריו, הושיט את ידו והדליק את האור.
מייד קפצו כל הצללים למקומם הטבעי, הרגיל. מחוזות אפלים התגלו
כשולחנות, מפלצות משוננות שיניים התגלו ככיסא ושני פמוטי כסף.
מבט מצד לצד, וערן החליט להשאיר את האקדח בידו.
הם פסעו פנימה.
"אני אומר לך", המשיך ערן שיחה בלתי קיימת, "שום פורץ לא היה
פה. זו פשוט היא".
אלי, שעד עכשיו חשב שהקריאה שהתקבלה במוקד היתה פשוט של שכן
היסטרי, שלא ממש הבין מה מתרחש בבית, שם לב לסימנים של דם על
הריצפה, שיצאו מן המטבח, בעברו השני של הסלון, ונכנסו למסדרון.
או, אולי זה היה ההיפך?
הוא הצביע עליו בלי מילים, וערן הנהן בראשו.
גם אלי שלף את האקדח שלו, וסימן לערן להמשיך וללכת לאורך הקיר,
בעוד הוא התקדם היישר קדימה במסדרון.
"אולי", הוא ענה לערן בקול שהוא קיווה שנשמע טבעי, והמשיך
להתקדם.
ערן נכנס במהירות אל המטבח, באקדח שלוף. הוא הדליק את האור,
והרבה אחרי שהוא היה בטוח שלא היה אף אחד, הוא המשיך להיות
דרוך. ריצפת המטבח היתה מלאה בדם קרוש למחצה וברסיסי זכוכית.
החלון היה מנופץ, כנראה באמצעות האבן הכבדה שהיתה על הריצפה.
האבן שברה גם את אחד מאריחי הקרמיקה שריצפו את המטבח. החלוק של
הדס היה שם, מגואל בדם, מוטל על הרצפה מתחת לחלון המנופץ.
ערן יצא מן המטבח, וסימן לאלי שיתקדם אחרי העקבות.
אלי המשיך ללכת אל החדרים הפנימיים של הבית, מדליק עוד ועוד
אורות בדרכו. ערן פסע, באיטיות, מספר מטרים מאחוריו. אלי נעצר
לפני פתח הדלת הראשונה, הציץ פנימה, ומייד הוציא את הראש
החוצה. בתנועה עצבנית וחדה הוא דרך את האקדח שלו.
ערן לא הבין למה.
"תשמע, אלי, אני רוצה שתוריד את האקדח הזה קצת. פה אפקה, לא
רמלה".
אלי לא הוריד את האקדח, אבל נצר אותו מחדש.
"עזוב אותך, ערן, האישה הזו פסיכית לגמרי!".
הוא נכנס אל תוך החדר, מדליק את האור במהירות. מאחוריו הוא שמע
את ערן ממשיך לדבר, משהו על זה שזו הסיבה שהוא רוצה כאן
עדינות. אבל היה משהו בחדר הזה, שגרם לו צמרמורת עזה.
"קיבינימאט העדינות", הוא כמעט צעק, "בוא, בוא, אתה חייב לראות
את זה".
ערן הגיע אל פתח החדר (החדר של הילד, הוא זכר), והביט פנימה.
הוא חשק את שפתיו. החדר היה מלא בדם ובשברי זכוכית. בפינת
המשחקים, במיוחד, היו כתמי דם על השטיח. גם על מיטת הילדים
הקטנה, ועל הקיר לידה. הדובי היה זרוק במרכז החדר, גם הוא
מוכתם מעט באדום האדום הזה.
"זה מפחיד אותי, ערן".
ערן הנהן באיטיות בראשו.
"תראה תראה", המשיך אלי, "הילד שלה מת כבר שלוש שנים - והיא
עוד שומרת את החדר שלו כאילו שהוא חי".
"כן... זה קורה". ערן נזכר בחדר של קובי, האח הגדול שלו. גם
היום, הרבה אחרי אותה פעולה בלבנון, עדיין היה החדר שלו מסודר
יפה, נקי, כאילו מחכה שישובו אליו משדה הקרב. כאילו...
"רגע. איך היא אמרה שקראו לילד שלה?"
אלי, שכבר היה בחזרה במסדרון, בדרך לחדר השינה, השיב מבלי
להביט לאחור.
"דניאל, אני חושב".
ערן חזר לכיוון הסלון. מביט לכל הכיוונים, מנסה למצוא רמז
שיגיד לו איפה הדס מתחבאת. הוא הביט שוב על העקבות העגומים,
האדומים, על הרצפה. חלק מהם היה סחוף, גרור על המרצפות. אבל
חלק מהם היה חרוץ על ידי משהו חד. הוא התקרב והתכופף, בוחן
אותם היטב. שברי זכוכית נצצו בין ניגובי הדם. שברים.
היא היתה כאן, בבית הזה, ולא מזמן. היא עדיין כאן. העקבות
הובילו אל חדר האמבטיה, הוא ידע, אבל אלי כבר בדק את החדר.
איפה היא, איפה היא, איפה - - -
הוא דיבר בקול רם, אבל לא רם מידי. הוא ידע שהיא שומעת אותו.
היה יכול להרגיש אותה מתבוננת בו, בוחנת אותו. הוא כמעט היה
יכול לראות את עיניה מורחבות, גדולות, בוערות באפלה.
"הדס! צאי החוצה, הדס!"
דממה.
ואז, היה נדמה לו שהוא שמע נשימה חטופה, אי שם מאחוריו - -
-
הוא הסתובב במהירות, אקדחו שלוף, ואז נרגע. זה היה רק אלי,
שחזר מחדר השינה המרוחק, ועצר מאחוריו, מסתיר ממנו את הציור
הגדול של הילד הקטן, שהיה תלוי על הקיר.
חוזר מחדר השינה המרוחק של הדס. עוצר בדיוק לפני הציור הגדול
של הילד, שתלוי על הקיר. אלי נראה מתוח מאוד, עצבני מאוד.
"ערן, זה לא... לא נראה לי כאן. חיפשתי בחדרים, אין שם כלום".
הוא עצר, ואז המשיך, יורה את המילים בצרורות קטועים:
"אבל היא כאן! אני מרגיש את זה בגב שלי. והיא מסוכנת.
קיבינימאט! אמרו בקשר שזו היה תאונת דרכים, אבל אני לא יודע -
אולי היא עצמה הרגה את הבן שלה. אני לא יודע".
המצח שלו הזיע. העיניים שלו התרוצצו מצד לצד.
ערן התחיל להגיד משהו, אבל אז זה קרה. זה גרם לו להשתנק,
ולמילים שלו להישכח, להתחבא. את מה שקרה בשניות שחלפו מאז, הוא
יזכור כל החיים. שנים ארוכות אחרי זה הוא ימשיך להתעורר, לילה
אחר לילה אחר לילה, צורח, מוכה זיעה, בעיניים מפחדות, קרועות.
בדרך שטנית, אל טבעית, הילד שתמונה החל לזוז. לנוע. ביד שלו,
שהיתה מונפת לשלום, הופיעה סכין נוצצת, שבקעה מהציור ונעה בקשת
אל הצוואר של אלי.
החיוך התמים של הילד התעוות כלפי מעלה, והחל לבלוט מתוך הציור.
צרחה זועמת, דקה, עלתה משפתיו המפלצתיות, שהתמתחו עוד ועוד עד
שנקרעו מן הציור. מתוך הפה הקרוע הופיע ראש אנושי, שזחל קדימה,
שפתיו מעוותות לא פחות.
בהבזק של שפיות ערן זיהה את הראש כשייך להדס, אבל העיניים שלה
היו שייכות למקום אחר, לעולם אחר. הן היו כחולות-לבנות כמעט
לחלוטין, האישונים מכווצים לכדי נקודות שחורות, זערערות.
אחרי הראש הגיחה כתף, שהתחברה אל היד שהחזיקה בסכין. אלי החל
להסתובב לאחור, אבל לא מספיק מוקדם כדי לראות את הסכין ננעצת
בגבו. אלי קפא במקום, עדיין לא מרגיש כאב, והמשיך להסתובב,
פוגש את הסכין הפעם בכתפו. ושוב עלתה הסכין, עכשיו כבר מלווה
בקילוח עז של דם, והחלה לרדת למטה, אל הנקודה הקטלנית שיושבת
בבית החזה.
ונעצרה שם.
הדס יצאה מתוך הציור הגדול, ונעצרה שם, עם החוד המדמם,
סנטימטרים מעל גרונו של אלי. היא החלה לרעוד.
גופו של אלי הגיב, סוף סוף, ללהב החד שננעץ בו שוב ושוב. במבט
של כאב, שהחליף את התדהמה, הוא החל לנשור אל הריצפה, מלווה
בקילוחים צבעוניים של דם.
ערן מצא את עצמו דורך את האקדח, ומכוון אותו אל הדס.
שעמדה שם, מעל לאלי, ובכתה.
"זה'יה חלום... לא? ל'דרסתי את'ניאל. הוא לא מת. הוא לא
מת..."
הסכין נשמטה מידיה וצילצלה על הריצפה.
"הוא עוד חי... דניאל עוד חי... לא הרגתי... למה הוא משקר...
דניאל... תגיד להם דניאל..."
ערן לא הרשה לעצמו לשבת, עד לאחר שצוותי החובשים פינו את אלי
ואת הדס לבית החולים. אבל עכשיו, כשהסירנות האדומות התרחקו
מעט, הוא קרס אל הספה.
היום שלו נגמר, את זה הוא כבר ידע. ואם לא היתה סיבה אחרת, זה
היה בגלל שמדים חלופיים לא היו לו. הכל היה עדיין בכביסה, והוא
שאל את עצמו אם נשארו לו מספיק נקודות על מנת לרכוש לעצמו סט
מדים חדש.
מוזר איך שהמוח האנושי עובד, הוא סנט בעצמו. המדים הקודמים שלו
היו עכשיו מלאים בדם. הוא השתמש בהם לתחבושת מאולתרת, עד
שיגיעו האמבולנסים. הוא קיווה שאלי ימשיך לחיות, אם כי היו לו
ספקות. הוא איבד הרבה דם. הרבה מאוד דם.
הדם הזה עדיין היה על הרצפה, מתחת לציור הקרוע.
הוא הצטמרר.
זה לא היה סוף הסיפור, הוא ידע. עוד מעט יגיעו לכאן שוטרים
נוספים, ואחריהם החברה קדישא, ומי יודע מי עוד. אלוהים ישמור,
הוא חשב לעצמו. אלוהים ישמור. אני לא אדם דתי, אבל אלוהים
ישמור.
הוא היה חייב לעצמו לראות את זה עוד פעם אחת, לפני שההמולה
הגדולה תגיע.
הוא קם על רגליו באיטיות, ולקח שוב את הפנס הקטן שלו. הוא הביט
באלומה החיוורת שטיילה על הקיר, שדמיין לעצמו עד כמה היא לא
רוצה להיכנס לאותו מקום אפל, לאותו מקום רע.
אבל הוא הכריח אותה לטייל עוד, מטה מטה, עד שהיא הגיע אל שפתיו
הקרועות של החור בקיר, החור בלבנים. ושם היא התמהמהה עוד
לשניה, עד שלבסוף צללה אל המקום האפל שמאחורי הקיר.
והאירה, שוב, את השלד הקטן, הנקי, שהיה לבוש בבגדי בית ספר,
ולידו כוס שוקו, ועוגיה טריה.
ברק נוסף האיר את העולם, ורעם - שהתפוצץ כמעט מייד - הרעיד את
השמשות הרחבות. הגשם המשיך לשטוף את הרחבה בחבטות עזות,
קולניות. זה יהיה לילה ארוך, הוא ידע. לילה ארוך וקר.
ד"ר אלק פנה מן החלון, ופתח את התיק של הדס רוט. הוא קרה מספר
מילים, ואז החל לכתוב מילים חדשות על דף נקי.
הדס רוט, בת 38, מצב בריאותי תקין. שלוש שנים בטיפולנו. סובלת
מדלוזיות קשות, סכיזופרניה, ומקלאוסטרופוביה חמורה ביותר.
למרות טיפולים חוזרים ונשנים, עדיין אינה מסוגלת להיות בין
קירות. בנוסף, אינה מסוגלת לראות בלוקים לבניה, מלט, בטון,
סיד, טיח, וכיוצא באלה.
הוא היסס מעט, והמשיך לכתוב.
למרות שכבר אינה מאובחנת כמסוכנת לסביבתה, מומלץ להרחיקה מחברת
ילדים קטנים.
ואז הוא הניח את העט מידו, והעיף שוב מבט בסערה שבחוץ.
מחר, הוא חשב לעצמו, מחר נתחיל בסדרת טיפולים חדשה. | 