בוקר

קרני השמש העקשניות פילסו להן דרך אל העפעפיים העצומים ודרכם
שלחו אותות של בוקר מאוחר אל עיני ומוחי. פתחתי את עיני וירדתי
בכבדות מהמיטה.
השעה היתה כבר עשר וארבעים דקות בבוקר. "עוד בוקר של יום אבוד"
חשבתי לעצמי. מאז שפוטרתי מעבודתי לפני ארבעה חודשים לא הקפדתי
על הרגלי הישנים: לקום מוקדם, לאכול מסודר, להתעמל ולקיים אורך
חיים "נורמלי". אורך חיים "נורמלי" המונע מכוח שגרה יומית
המתרחשת במחזוריות מונוטונית וקבועה.

יזמות

התלבשתי במהירות, נעלתי את נעלי הספורט הישנות אשר החלו לפעור
פתחים שחורים בצידן הפנימי וחמקתי החוצה בטרם אימי הספיקה
להרצות לי את נאום התוכחה היומי.
חציתי במהירות את חצר הבניין בן שלוש הקומות בו התגוררנו
ופניתי לעבר הוואדי אשר התפתל למרגלות הגבעה הסלעית והיווה
חוצץ בינה לבין הכפר הערבי הקטן אשר שכן על הגבעה ממול. הואדי
היה מכוסה דשא צהבהב עליו פוזרו מספר עצי זית שצבעם נטה ללבן.
קול מתקרב של פעמון חלול ונביחות רמות גילו לי שידידי מהכפר
הערבי נמצא בסביבה, משגיח כבכל יום על עדר הכבשים הצנומות שלו.
הכבשים ליחכו את העשב הצהבהב וחלמו על שמיים מעוננים, כרי דשא
ירוקים ונהרות צלולים וזכים.
"אהלן יוסוף, כיף חלק" צעקתי לעברו. "סבאח אל חיר אדון יוסף"
ענה יוסוף, "התרצה לעלות אחר כך אלי הביתה לקפה?". "לא, תודה"
עניתי, "היום אטייל לי קצת במורד הואדי", והוספתי בחיוך "אם
בעל הבית לא מתנגד כמובן". "טייל, אדון יוסף, תרגיש כמו בבית"
הוא ענה. למשפחתו של יוסוף היתה בעלות על 20 דונם אדמה חקלאית
אשר כללה את הואדי, אך מצבם הכלכלי היה קשה, בדומה לרוב תושבי
הסביבה.
נופפתי בידי לשלום והתרחקתי, כאשר פני לעבר המערב, שם הואדי
התפתל ונעלם מעבר לעיקול בין שתי גבעות הטרשים המנוקדות אבני
בזלת גדולות. שאפתי את האויר החמים והנקי אל ראותי ועצמתי את
עיני. אהבתי להלך בואדי כאשר עיני עצומות, מגשש דרכי בין
האבנים וערוצי נחל האכזב.

לפתע מעדה רגלי וגרמה לי להשתטח מלוא קומתי על מצע האבנים
הקשה. ידי דיממה מחתך אשר נפער בה. הצמדתי את פי אל הפצע,
ליקקתי את דם ולאחר מכן מחיתי את שאריות הרוק והדם בחולצתי.
מבטי חיפש את המכשול אשר גרם לי ליפול. מבטי נעצר על בור
שקוטרו כ- 40 סנטימטר, אשר פיו היה פעור בין שני סלעים גדולים.
הצצתי אל תוך הבור והופתעתי כאשר מבטי נתקל בחשכת מעמקים אשר
לא אפשרה להעריך את עומקו. צינה משונה נשבה מתוכו והתערבבה
באויר המהביל של הצהרים.
הרמתי אבן אשר גודלה ככף ידי והנחתי לה ליפול לתוך הבור.
ציפיתי לשמוע רעש חבטה, אך שום קול לא חזר. "משונה" אמרתי
לעצמי, "איני זוכר שנתקלתי אי פעם בבור שכזה". הרמתי אבן
נוספת, גדולה יותר והפלתי גם אותה לתוך הבור, אך בשנית הבור
נשאר דומם. חפנתי בשתי ידי חול וזרקתי אותו אל תוכו, אך שוב
ללא תוצאה. "נראה שהבור הזה מרחיק רדת אל מעמקי האדמה. השאלה
היא: האם ניתן למצוא לו שימוש?" חשבתי לעצמי.
מתוך דחף ילדותי הרמתי את שתי ידי לפי וצעקתי במלוא כוחי אל
תוך הבור: "הי, יש מישהו שם למטה?" מיד הצמדתי את אזני לפתח
הבור אך שום הד לא החזיר את מילותי.
לפתע הבזיק רעיון במוחי - "נראה לי שניתן בכל זאת לעשות שימוש
מועיל בבור הזה". רצתי בכל כוחי חזרה בואדי ועליתי במרוצה את
כל הדרך עד לביתו של יוסוף. מתנשם בכבדות דפקתי בדלת. יוסוף
פתח את הדלת. "אני רואה שהתחרטת, הקפה כבר על האש".
"יוסוף, יש לי אליך הצעה שלא תוכל לסרב לה", אמרתי תוך נסיון
לייצב את נשימותי. פרטתי באוזניו את תוכניתי. חיוך קטן של חוסר
אמונה נמתח בזווית פיו, לאחר שסיימתי לתאר את התוכנית. "יאללה,
מבחינתי אין בעיה, ננסה ואולי מי יודע, נהפוך למיליונרים".

המתחם

שלט גדול הכריז על הכניסה למתחם חברת "יוסף את יוסוף בע"מ -
סילוק פסולת רעילה  וחומרים מסוכנים". גדר גבוהה הקיפה שטח של
כ- 500 מטרים מרובעים  שבמרכזו מבנה בעל גג גבוה במיוחד. שער
חשמלי כבד נפתח ונסגר תכופות על מנת לאפשר לזרם קבוע של משאיות
להיכנס לתוך המבנה המרכזי בעל הגג המוגבה ולפרוק את תכולתן אל
תוך משפך שהוביל הישר אל הבור באדמת הואדי שגרם לי למעוד לפני
שנה.
הקמת החברה לא לוותה בקשיים מיוחדים, וכל זאת בזכות איברהים בן
הדוד של יוסוף שעבד בעיריה כנהג של משאית הזבל. למרבית המזל
הפקיד שהיה אחראי על רישוי עסקים היה מכור לנהיגה על כלי רכב
שונים ומשונים. הוא היה נוהג לבקש לפחות פעם בשבוע מאיברהים
לנהוג במשאית בסיבוב איסוף הזבל היומי. איברהים היה מסכים, וכך
היה הפקיד מחוייב להחזיר טובה לאיברהים. רשיון העסק שלנו היה
חתום ומאושר תוך שבוע ימים מיום הגשת הבקשה.
תחילה ניגשתי למפעל לייצור צבעים ששכן באיזור התעשיה הסמוך.
המפעל ייצר פסולת רעילה והשקיע רבות במתקנים לאיסוף והסעת
הפסולת למדבר הדרומי - שם נשפך לאתר הפסולת המרכזי לחומרים
מסוכנים. הצעתי לטפל בכל הפסולת בעלות נמוכה משמעותית מהעלות
הנוכחית קסמה מאד למנהל.
במהרה חברות רבות לייצור כימיקלים, נשק, תרופות, פלסטיק
וסוללות נמנו בין לקוחות החברה והעסקים פרחו. טונות אין ספור
של חומרי פסולת רעילים, מסרטנים ומזהמים נשפכו אל הבור הזעיר
והוא בלע את הכל ברעבתנות שלא ידעה שובע.
תחילה, נציגי ארגונים הקרואים "ירוקים" הקימו מהומה ודרשו
לסגור מייד את המפעל ולהפסיק את זיהום הקרקע של הואדי. אך
בדיקות מדוקדקות ומעמיקות של המשרד לאיכות הסביבה לא הצליחו
לגלות ולו שמץ או שריד לחומרים מזיקים בקרקע... פעילות המפעל
המשיכה ללא הפרעה 12 שעות ביממה במשך כל ימות השנה.

הסוף

ידי אחזו בהגה העץ של מכונית המרצדס SL החדשה שלי. שקיעת השמש
זרקה אלומות של אור בגוון סגול-אדמדם על פני הנוף הטרשי של
הואדי. סיבוב קל של מתג האורות הטיל אלומה צהובה אל כביש
האספלט שנבנה במיוחד כדי לאפשר את הגישה למפעל. האטתי קלות את
מהירות הנסיעה בהתקרבי לשער הכבד. מצלמה אלקטרונית העבירה את
פרטי הרכב ותווי הפנים שלי למחשב אשר אימת את המידע מול נתוני
מורשי הכניסה ופתח אוטומטית את השער.
עצרתי את הרכב והלכתי לכיוון המשרדים אשר היו ממוקמים בקצה
הצפון-מערבי של המתחם. עברתי את דלת הכניסה והלכתי לכיוון השטח
החשוף של אדמת הטרשים ששימרתי מאחורי מבנה המשרדים.
בדרך כלל איני נוהג להגיע בשעות הערביים למשרד, אך היום היה
יום מיוחד. כבר לפני ימים אחדים שמעתי במקרה ברדיו שהלילה ניתן
יהיה לצפות במטר של מטאורים נופלים. הקריין הבטיח שהמחזה יהיה
מרהיב ומזג האויר יהיה בהיר עם ראות טובה.
נשכבתי על האדמה הקשה ופשטתי את זרועותי לצדדים. עצמתי את עיני
ונתתי לחום אשר נאגר בקרקע הסלעית לחמם את גבי בעוד רוח ערב
צוננת ליטפה את פני.
כנראה שנרדמתי. כאשר פתחתי את עיני החושך סביבי היה מוחלט,
הפעילות המפעל פסקה זה מכבר ורק הרוח יבבה חרישית בין עצי הזית
אשר היו מפוזרים במרחק של מטרים ספורים מגדר המפעל.
השמיים היו שחורים וזרועי כוכבים והירח העגול תלה ביניהם. עיני
קלטו שובל ראשון של אור צהוב-כתום אשר חתך את השמיים ממזרח
למערב. והנה עוד אחד, ועוד אחד... "המופע התחיל", חשבתי לעצמי.
עשרות פסים זוהרים נמתחו על פני השמיים וכאשר הגיעו קרוב לאופק
נמוגו אל תוך חשכת הליל. שילבתי את ידי מאחורי ראשי ונתתי
לקרקע לרוח ולמופע הצבעוני השמימי לספק את חושי.
קול חבטה עזה בקרבתי גרם לי לקפוץ בבהלה על רגלי. אבן גדולה
בקוטר של מטר בערך נחתה במרחק יריקה מהמקום בו ראשי היה מונח.
האבן התנפצה לרסיסים והשאירה מכתש קטן במקום נפילתה. "לא זכור
לי שברדיו הודיעו שמסוכן לצפות במטאורים, או שיש להיכנס למרחב
המוגן" חשבתי. בטרם הצלחתי להתאושש מההלם ולהודות למזלי על כך
שהאבן פספסה את ראשי, אבן נוספת גדולה ממנה נחתה מרחק של
סנטימטרים ספורים מקצה הנעל. מיד בעקבותיה גל חול צפוף היכה בי
בחוזקה. העוצמה והכמות של החול גרמו לי למעוד וליפול על הקרקע
הסלעית. לא היה לי מושג מהיכן הגיע כמות החול הזאת, והמפליא
ביותר היה שהרוח הקלה שנשבה בוודאי לא יכלה לשאת כמות שכזו
ולהטיחה בעוצמה רבה כל כך.
לפתע אזני שמעו קול קורא בעוצמה. הקול אשר נדמה היה כבוקע
מהשמיים הדהד בשמי הלילה: "הי, יש מישהו שם למטה?"
הסוף של כל המוכר והאהוב עלי לא אחר לבוא.