תמיד רציתי להרגיש איך זה להיות מאוהב. אני יודע שלא תמיד זה
הולך ככה, ובמיוחד לא אצלנו, לא ככה הולך הטבע. אבל רציתי,
אסור לי?
אבל מה האהבה הזו עשתה לי, לא תאמינו. עכשיו אני אבא לשבעה,
אולי חמודים אבל הם משגעים לי את השכל עם כל היללות שלהם. הם
מנסים למצוץ לי את החיים, אני אומר לכם! ולמה הם בכלל נטפלים
אליי? יש להם אימא, ככה זה תמיד הולך, האימא מטפלת בצאצאים
והאבא הולך לנוח, לאכול ושוב לנוח. למה זה מגיע לי, שאני חייב
לדאוג לנודניקים הקטנים? מה אני לא אעשה בשביל האהבה...
כשהכרתי את טיפאני ישר שמתי עליה עין, וכרגיל הוצאתי לשון בלי
בושה. יש לה שיער חום כהה וחלק, מבריק כמו שלא ראיתם מעולם!
הרגליים כל כך חזקות, והתחת פשוט מושלם. ישר עלו לי רעיונות
מלוכלכים לראש. והעיניים, שחורות מדהימות וכובשות, כמו שאין
עוד בסביבה, פשוט מציאה. בלי לחשוב פעמיים רצתי אחריה,
"ריחרחתי" את הסביבה שלה, לראות שאין לי עוד מתחרים. צעקתי
משמחה כשראיתי שאני לבד בזירה. היא עצרה את הליכתה המגונדרת
והביטה לי בעיניים לשניה, עשתה תנועה מזמינה והמשיכה ללכת,
בדרכה הביתה.
ברור שהלכתי אחריה, הייתי מהופנט. ידעתי שזו, זו האהבה. זה רק
עניין של זמן וגם היא תדע, אני בטוח, ואז שנינו נברח ונהיה
אדונים של עצמנו. לא נציית יותר לאף אחד, נהיה ברשותנו. אין
עוד אחת כמוה בעולם, ואין אחד יותר מתאים ממני, אני מוציא את
החזה בגאווה. אני מקפץ לידה כמו בתהלוכת ניצחון, עכשיו היא שלי
ורק שלי, לא של אף אחד אחר.
הגענו לביתה, בפינת רחוב האורנים 5. היא עצרה והעבירה לי נשיקה
ונפרדה. היא לקחה אותי אליה כדי שאדע לאן לחזור, מחר, מחרתיים
ובעצם בכל יום. נשחק לנו ביחד, נרוץ כמו משוגעים, במעגלים או
סתם בזיגזגים. בסוף היום נלך לטיול רומנטי בגן הציבורי, ואחרי
זה, אתם יודעים...

עברו חודשיים, אפילו שלושה, ואנחנו עדיין מאוהבים. אני יודע,
זה לא הטבע, אבל ככה החיים. אולי אתם תבינו מה אני אומר, אבל
לא החברים. הם אומרים בדרכם שלהם, שהייתי צריך לעזוב אותה כבר
מזמן, כי ככה כולם עושים. אבל אני לא כולם, אני מיוחד. בשביל
זה אני איתה, עם הכי טובה מכולן. אני כותב כאן עכשיו כדי שתדעו
מה אני מרגיש, תבינו לליבי.
אבל עכשיו הגיע הזמן לזוז, טיפאני חזרה. אני מכשכש בזנב כשאני
שומע את הנביחה. וכל הגורים הקטנים והמעצבנים קופצים עליה,
רעבים.
לפחות עכשיו הם ימצצו את הבטן שלה ולא את החיים שלי.