אחרי שהכול נספג, הסתכלתי לשמים. מפה הם נראים כל כך רחוקים,
העננים, בשעה הזאת כשהשמש שוקעת לה, כאילו טובעת.
כמו הרגשות שלי בתוך ים של חוסר ודאות, אני נשכב אחורה ועוצם
את העיניים. הכול שחור, אפילו המחשבות משחירות, ואני מרגיש
שכבר אין טעם.
מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד חשבתי לעזוב הכול ופשוט לפרוש.
לפעמים הייתי חותך את עצמי כדי שלפחות הכאב יהיה פיזי, כי הכאב
המנטאלי היה כל כך בלתי נסבל. כשהסכין היתה קורעת לי את העור,
הכאב היה קורע לי את המחשבות והקלה הייתה ממלאת אותי.
אבל אף פעם לא הצלחתי להביא את עצמי למעבר לזה. אף אחד לא ידע
על הסוד הזה שלי.
אני פוקח את העיניים והכול עבר, כאילו הזמן חורר חור בבטן שלי,
והרוח נכנסת ומעבירה את כל ההרגשה של החמימות שהציפה אותי עד
לפני מספר דקות.
הכול נמוג והשמים הפכו שחורים שוב. המחשבות שבו והציפו אותי,
אבל לא להרבה זמן. נראה לי שהפעם הצלחתי להביא את עצמי מעבר
לזה.
עם חתך מכובד שצובע אותי באדום, אני לא חושב שאני אטבע שוב עם
השמש בתוך ים של חוסר ודאות, עכשיו הכול ידוע.