הלילה, אני מתפללת עבור עצמי.
שוב הולכתי שולל בידי רשעותי שלי, בידי הצד האוהב להכאיב לי.
אני תוהה בפעם המי יודע כמה אם יהיה לזה סוף מתישהו.
אני יודעת שהבחירה בידיי, אבל בחרתי להפסיק ואני עוד כאן.
שאלתי אותך כל כך הרבה שאלות ולא יכולת לענות לי, אפילו לא על
זו האחת ששאלתי בקול רם.
מתנגן לי בראש כל הערב השיר 'מה יהיה, מה יהיה', זה - ובעצם כל
שיר שהושמע בגלגל"צ בדרך הביתה.
שירים על הרס (עצמי), על אובדן (עצמי), על אהבה (הדדית),
איכשהו במצבים רעים כאלו, הכל יודע להתחבר היטב. אז תגיד לי,
אבל באמת -
מה אני אמורה לעשות עם כל הסחרחורות שהשארת בי עכשיו?
באמת נראה לך שאצליח להיכנס למיטה עם הריח שלך על שפתיי
הסוררות וידיי (שהפכו לידיינו) הנוראות, הרי הוא ישאר גם אם
אקרצף אותן.
עוד עשר שנים אתה יודע איפה תהיה. מותק, אתה יודע שאתה לא
תזכור אותי עד אז.יותר מזה, אני כבר אהיה רחוק מחוץ לתמונה.
אמרתי לך, תתחתן, אני אתחתן, ילדים,בריתות, דירה בנהריה הירוקה
אפילו (יש הטבות לזוגות צעירים).
אני תוהה אם יש טעם בכל זה. הצלחתי לערוך לעצמי את בדיקת
המטידציה האולטמטיבית, ושמעתי את הקולות בראש שלי מבחוץ. זה
נורא מה שהולך שם, באמת.
"מחשבה בוראת מציאות קיימת", וזה נכון כל כך אבל בכל זאת, אני
רק חושבת עכשיו על שרשרת המעלות שלך, על ה'מציאות הקיימת' שהיא
יוצרת אצלי בלב, ועל שאלת השאלות - אם יש לנו עוד סיכוי,
פצפון, מזערי, להיות יחד.
אני לא רוצה אותך באמת אולי, אולי אני רק מתגעגעת.
אולי אני רק רוצה אותך כי התגעגעתי למשהו בי. לא, בך גם
התגעגעתי.
כן, אז הנה אני מעלה את זה - מה אני אוהבת בך?
שאתה מלהיב אותי.
שאתה מפתיע אותי.
שאתה לא ברור לי.
שאתה יודע.
שאתה מלך בהצבת אנשים, כמו בשש בש.
שאתה מסתכל לי בעיניים והכל נעלם מסביב.
שאתה מרגש אותי.
שאתה מרגיש אותי.
את החיבוק שלך...
נאלצתי לשבת בחיבוק רגליים ולכסות את פרצופי בידיי באמצע קומה
אלטרנטיבית של מועדון, כי אין שם אף אחד שאני מכירה וכי אנשים
שם ממילא לא דופקים חשבון לאף אחד. אז בכיתי, זה לא שמישהו
הרגיש, זה לא שמישהו עם מצלמה דיגיטלית יקליק עליי.
ולא היית, ולא כתבת, וכעסתי והתאכזבתי קצת. לא רציתי ככה.
אולי טוב שכך.
פשוט להעמיד אולטימטום (שזה ברור מראש באיזו עמדה תבחר) - לא
ממשיכים ככה יותר. אתה רוצה אותי, תהיה איתי, רק איתי.
אתה באמת מסוגל לעשות כזו הפרדה דראסטית בין נוחות ואהבה? ככה
זה באמת צריך להיות?
אני כבר לא יודעת לאילו מבין המילים שלך אפשר להאמין, כי אתה
אומר ואני מאמינה ומאמינה ומתאכזבת.
כי אתה לא, אתה פשוט לא.
לא נכון.
לי.
אין לי כבר כוח או חשק או רצון או יכולת או אפשרות או חמצן או
מקום מתחת לעיניים להתרחבות השקיות מלילות נטולים, אני רוצה
אותך עכשיו אבל אסור לי.
כשאעלה את המונולוג הזה לבמה, אני מניחה שלא מעט אנשים יתהו על
מה ולמה, מה גורם לי להעלות טקסט שבעצם אין בו שום מוטיב
'מלהיב' או 'מיוחד' או תרבותי או מתיימר. בשורה התחתונה, אין
בו הרבה חוץ מקומץ מילים שמופנות אלייך, עלייך, עליי ועל
השתלשלות עניינים תמוהה למדי. זה לא אמור לעניין מישהו, אולי
יהיו כאלה שיחשבו שמדובר בגימיק, אבל באמת שזו לא המחשבה
שמאחוריי. אני כותבת כי אני לא יכולה שלא.
אני כותבת כי האדם היחיד שאני יכולה להגיד לו את המילים הללו
מבלי שירגיש אי נוחות זה אתה, אבל היום יום שישי ואני הרי כבר
יודעת שאסור לכתוב לך בשישי, כי היא לידך כל היום. יחי החיוך
המטופש שמתרחב לי על הפנים עכשיו.
הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל הערב. היום אני מבוקשת. בשעה אחת
עשרה בלילה אני יושבת מול המסך עם פיג'מה שלא מצאתי לנכון
להוריד עוד מהבוקר, מסתכלת על הצג ומסננת אחד אחרי השני. עניתי
לזה שיצאתי איתו לפני שבועיים, הוא התקשר וביקש שאתן לו עוד
הזדמנות. בשלב מסוים אמרתי פשוט שנגמרה לי הסוללה כי הוא עשה
לי מוזה והמשכתי לכתוב את המונולוג הזה, שהתחיל הבוקר ונגמר 11
שעות אחרי.
'נגמר' אני כותבת ובוהה במילה הזו משהו כמו חצי דקה. אבל איך
נגמר, מתי, איך? איך אני אדע לא לענות לך כשתתקשר אליי ביום
ראשון, או מחר בערב? איך אני אדע להיות קרה ולהציב - הכל או
כלום? הקדשתי לך אתמול את השיר 'יותר טוב כלום מכמעט', אמרת לי
'טוב' וחייכת. 'טוב'. באמת טוב, מה אני מדברת שטויות, כאילו
שזכרת את זה אחרי שהחלפנו וידויי אהבה. "אם לא היא אז אף
אחת..." אולי אתה צריך ללכת לקנות איזה סוס לבן, ואז לחזור
אליי. אולי ככה זה יהפך למסע מיוחד וטראגי יותר.
אין לי שום דרך הגיונית לסיים את זה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.