הבנות כאן נוהרות אחרי הלוחמים, לו היו עתותי בידי הייתי מכיר
בנות בחוץ, אמרתי למפקדי, רס"ר האפסנאות.
אנ'לא מבין מ'ש'תה אומר, רטן, יותר טוב תתכונן לספירת המלאי.
תגיד לי, התענין, מ'זה בקצור תלפיות?
זה היה רמז עבורי שהוא יודע.
בספירת המלאי התברר שחסרים מעיל טייסים אחד, כובע מצחייה
קצינים, דרגות, כנפי טייס מבד, ודגמ"ח אמריקאי. נגד האפסנאות
טען להגנתו כי הזדכה על הדגמ"ח עוד קודם; אני הועברתי למטבח,
שבוע שבוע. בשבוע החופש הראשון שלי נסעתי מהבסיס ברכבת לתל
אביב. בדרך קשרתי שיחה עם נערה שישבה לידי. היא התפעלה מהמדים,
התפקיד והדרגות. בחוץ סערו להן רוחות, אורות הועלו באובך,
הקרונות שקשקו. נצלתי את טלטול הקרונות כדי להיצמד אליה. לפתע
כבו האורות, הרכבת הפסיקה מרוצתה ונעצרה אט אט.
תקלה במערכת החשמל, הסביר הכרטיסן, בידו פנס גדול, גם החמום
חדל לפעול.
קר לי, התרפקה עלי בהתפנקות, נראה לך להיות ג'נטלמן?
קחי את המעיל שלי.
ידי נגעה בחושך בידה, ואחר טיפסה נועזת יותר אל עבר חזה. היא
ישבה קפואה. לפתע שאלה:
איך מניעים כשהסטרטר במטוס נכבה?
יוצאים ודוחפים, עניתי ידענית.
אז למה שלא תלך לעזור לנהג הקטר לדחוף?
קיללתי את עצמי, למה הייתי צריך להפגין ידע? יצאתי מהקרון אל
הגברים שנקהלו בחוץ. הכרטיסן פנה אלי:
ארגנו אוטובוס בשביל הקצינים, החפצים שלך עליך אני רואה, מהר!
האוטובוס מיד יוצא.
אני רק חוזר לקחת את המעיל שלי, אמרתי. בחושך נתקלתי בתיקים,
באנשים, אך לשווא; לא מצאתי אותה. נשארתי ברכבת עד שהועלו
האורות וזו יצאה שוב לדרכה. הכרטיסן שאל אותי בתחנה הסופית:
הבחורה שהיתה איתך טייסת? כנראה שיש בצה"ל חיילים להם עניינים
חשובים, נסעה באוטובוס.