כואב. קשה לי.
קשה לי להתמודד עם אנשים וקשה לי להיות לבד.
מתי אני עצמי ומתי משנה זהויות כזיקית?
מתי כותבת באמת את מה שעובר עליי ומתי מנסה לעשות רושם על
הקורא, כן-אתה.
כאילו כל החיים שלי חסרי משמעות וריקים
ולא, אין לי דרך מתוחכמת להעביר את המסר.
אני לא אסתיר אותו בתוך איזה שיר, או בסיפור נונסנס
או במכתב קורע לב שמתנסח לי בלב.
אני לא אנסה לדבר עם חברים במחשבה שהם אלו שיכולים באמת לעזור
הם לא
הם כמוני
ילדים.
גם הם נוטים למצבי רוח
גם הם לא יודעים מה לעשות עכשיו ולמה לפעמים כואב לי, וגם להם,
כל כך.
אז אני מנסה דרכים אחרות -
אמרתי היום לאמא,כאילו היא זו יכולה לעזור
שקשה לי השנה במיוחד להתמודד עם דברים
והיא אמרה שהיא יודעת ושקשה להתבגר
ועברה לה לנושא אחר.
אבל אני רציתי משוב יותר רציני. רציתי שאולי תגיד לי מה לעזאזל
לא בסדר איתי.
ככה זה? ככה מתבגרים?
לא יכול להיות כי לאחרים נראה שהרבה יותר קל.
הם יכולים לצחוק, ולחייך ודבר על אלף ואחד נושאים סתמיים
הם יכולים לדבר אלייך בהתנשאות קלה כשאתה מנסה להסביר לך שקשה
לך
"תמצאי לך תחומי עניין חדשים... תפסיקי עם השליליות. הרי מה
שאת עוברת כולם עוברים"
ואני שונאת את אותם ימים בהם נראה שהם צודקים
מעין אשליות קטנות, שהנה, זה עבד- עכשיו הכל טוב וכל הלחץ הזה
כבר ירד.
אבל תמיד תבוא הנפילה בבום אחד חזק שיגרום לכל מערכות החשיבה
שלי לקרוס.
מה שנותר לי הוא לנסות להוציא את מה שבפנים החוצה
אליך, לקורא,
אותו קורא שקרא בערך מאתיים מונולגים בדיוק כאלה בשעה
האחרונה.
אין בו שום דבר שמחדש
זהו רק נסיון שלי להיות כנה ככל האפשר
ללכוד את אותו הרגע
שבו הרגשות שלי שוצפים ועולים
ואני מרגישה
שהיום,
היום לא יהיה אחד מהימים הטובים בהם האשליות
שלי מנצחות ומסרסות כל מחשבה שלילית.

סתם ברבור והרהור שלי. מעולם לא ידעתי לכתוב.