שמש אדומה עלתה מן המזרח.
בלב מדבר יהודה, בקצה אחד המצוקים התלולים ביותר,
היא נעמדה לבדה. ללא נפש חיה מלבדה.
עמדה והסתכלה בנוף, בזריחה, בהרי אדום ובים המלח.
הראות הייתה לא מי יודע מה, אבל היא נהנתה.
שיער ארוך גלי - יפיפה. עיניים ירוקות, עמוקות, בוחנות, מלאות
חיים והבנה.
במכנסיי שרוואל ובחולצה פשוטה בעלת שרוולים ארוכים, התבוננה.
אילו הייתה מחייכת באותו הרגע, היה נחשף חיוך מקסים,
שובה לב, ובמקרה והיית בחור בעל תבונה (והורמונים), היית מתאהב
בה;
אך היא לא חייכה באותו רגע.
למען האמת, היא לא חייכה זה כבר זמן מה.
הייתה תקופה בה צחקה הרבה. הייתה תקופה בה כל דבר היה מביאה אל
אושר.
פשוט כך. מעודי לא פגשתי כמוה. כה יפה, זכה, אלגנטית במראה
ובהתנהגותה, ובכל זאת בעלת פשטות ייחודית.
כאשר השמש כבר עמדה במרום, התיישבה כשרגליה מתנופפות
אל מעבר לקצה הצוק.
מצחיק, חשבה לעצמה, אני אשר מפחדת פחד מוות
מגבהים, יושבת פה כך.
מצחיק. היא גם חשבה שזה מצחיק איך מכל הבחורים בעולם,
התאהבה בהרפתקן. בשובב, בחור חמד, איטיליגנטי ואוהב אתגרים,
סכנות.
מצחיק, היא חשבה, שדווקא אהבה את זה שהיא לא יכלה להצטרף אליו
לצלילות, לצניחות, ולטיולי הסנפליג טיפוס שלו.
מצחיק איך אהבה לדאוג לו, איך חשבה, רק שיחזור בריא שלם
ומאושר.
הוא, מצדו, היה מאושר ממנה, בזכותה.
הוא נפל מאותו מצוק בו היא ישבה כעת.
ישבה בעיניים דומעות וחשבה, מצחיק איך שדווקא בו התאהבה.