לאט-לאט
הרשימה מצטמצמת
ממש כמו החיים שלי
ריקים
מפחידים
מפתיעים
לאט-לאט
הנשימה מפסיקה
החלום דוהה
הימים עוברים.

עוד לא מצאתי מילה
שתתאר את הפחד שלי
גם לא בלועזית
עוד לא מצאתי רגש
שיתאר את התחושה שלי
כשאני איתך
ובלעדיך.

זה נראה כאילו לאף אחד לא אכפת.
וזה כל כך נכון.
לא תדעי אפילו עד כמה.
וכשאני אמות
אני באמת אעלה למעלה?
אני אוכל לראות, להרגיש, לזוז?
להבין?
לבכות???

ואם
אתה לא מת בדרך הטבעית
אותם החוקים יחולו?
או שזה משחק שונה?

יקברו אותך מחוץ לגדר -
את חייבת להמשיך להיות לא שייכת
כמו שהיית כל החיים
את לא תרגישי כלום
לא סבל
לא ייאוש
לא מפורקת
ממילא
שום דבר כבר לא משמח אותך
גם לא כשאורי מודיע שיש מספיק חומר
לשכוח את כל הצרות שלך ליומיים
גם לא כשאת שותה קפה חזק בלי סוכר. סיגריה.
אולי רק כשהוא מחבק אותך
אבל גם זה כבר לא יקרה. את לא תרשי לזה לקרות. אסור לו להדבק.
למה אני חייבת לטעות כל כך הרבה?

ואת הכי אוהבת לבכות בגשם
כי אז לא רואים את הדמעות שלך ואת תמיד יכולה להאשים את
השמיים.
ואת הכי פוחדת למות בגשם.
את לא יכולה לעמוד בקור המקפיא הזה. ואת חייבת להספיק
לראות את הגשם האחרון.

הרופא נותן לי כדורים ואומר שמחר הכל יעבור. גם הגשם.
בעיקר השקיעות. ודווקא את השקיעות אני הכי אוהבת.
זה מוזר איך אין לו אף פעם הרבה מה להגיד.
הוא מסתכל עלי ואומר לי להוסיף כדור גם בצהריים ולהפסיק לשתות
ולהפסיק להתמסטל ולהפסיק ולהפסיק ולהפסיק...
בתמורה, הוא מוכן לאחות את הכל. אבל רק לכמה שעות, עד הייאוש
הבא.

אני יושבת על הכסא הכחול ומקשיבה. מילים, צלילים, מנגינה.
נפילה.
וזה רק הם שמבינים אותי ושיודעים להגיד מה אני חושבת, מה אני
מרגישה, מה אני ארגיש. הם בינתיים עוד לא טעו.

יש בי כל כך הרבה חרא ואני לא מסתדרת עם שום בנאדם. בעיקר לא
עם אנשים שכל כך דומים לי.
את יודעת כמה אני רוצה להגיד לך כל כך הרבה דברים...
תודה.
אבל גם למה... למה את תולשת ממני כל גרם של תקווה שהייתה לי,
שיש עוד אנשים אחרים? אין לי כח להגיד לך. אין לי כח לכתוב
לך.
נראה לי ש
זה נגמר
ורק הדמעות שלי יכולות לספר לך הכל. את אפילו לא צריכה לשאול.
אני חנוקה מרגש.
ואני לא אוהבת אותך, אני לא יכולה לאהוב אף אחד...
כל החתיכות שלי על הרצפה. והרופא מאחה אותן בדרך משלו,
מאד רחוקה מאיך שאת עשית את זה.

את יוצאת.
סוגרת את הדלת. ממשיכה לשרבט שטויות על רבע דף
ובאמת זה לא כואב יותר
ואין שקיעות
ואת בהזיה אחת גדולה.
עד למחר.