1938,גרמניה.
ראות לקויה, אפשר לומר אפילו לקויה ביותר, קהל רב של עננים
הסתירו לו את מה שאמורה הייתה להיות הדרך, או איזושהי דרך
בשבילו. הוא ידע היטב להיכן מועדות פניו, ובעיקר מטוסו. מרחוק
נראה לעין איכשהו השדה הירוק בו בילה חלק ניכר ביותר מילדותו,
ילד גרמני בן לאבא גרמני ואמא גרמניה לא פחות. הירוק הלך
והתקרב אל מול עיניו הכמעט-מסומאות מפאת הערפל העקשן,הפך
מציאותי מרגע לרגע, והמציאות הפכה לאשליה מדקה לדקה.
הגרמני נחת בשדה המריחואנה של פון פלכגשטאט, דודו המעושן אצלו
התגורר מאז התייתם מהוריו בגיל שמונה,לאחר שהתרסקו בתאונת, מה
שהחל להיקרא באותם הימים, מכונית. המסרשמידט האפור שלו עישן
כמו דודו בימים הטובים, וללא ספק כמעט שבק חיים, בניגוד
לדודו.
פון פלכגשטאט, שקלט אותו מרחוק, רץ לקראתו במעיל שחור וערדליים
תואמות, מחוסר ברירה, בצעקות שנשמעו כמו "אללה הוא אכבר"
בגרמנית, משהו כמו "מיינר גוט איס דר ווין שפילדט זוצווין
הראוסט!!!", "התגעגעתי אליך.".
הגרמני ירד מהמטוס, הוריד מעל פניו את מה שארבעים שנה מאוחר
יותר נחשב היה למשקפי סקי, וחיבק אותו. "איך בין ויסט איר קומ
דיר ווינגלדנשמאלט זיך אויסטצוויג ורסינשטוטל.", "אני עריק."
ויפלו איש על צוואר רעהו.
                                 

3938, מה שהיה פעם גרמניה, 30 קילומטרים מעליה.
-בוקר טוב.
- בוקר טוב.
- לאן?
- יש לי שיעור היסטוריה. ויש לנו טיול היום.
- לאן?
- לארץ מיתולוגית בשם גרמניה, ארץ ששכנה פה מתחתינו, ונחרבה
לפני 1935 שנים.
- גם אני למדתי על גרמניה כשהייתי בגילך. אתם הולכים רק למטרת
סיור או ממש לבקר?
- סיור ויזואלי. יש לי מבחן בסוף החודש על כל היבשת שנקראה
אירופה עד המאה העשרים ואחת.
- יש לך בארון העזרה-אחרונה מזרק עם ויטמינים אורגאניים שיספיק
לך לשבועיים.
- תודה, אמא. איפה שמת אותו?
- בצלע שמונה, ליד הקבר של אבא, על המדף בצד שמאל.
- תודה, אמא.
- רק תשמור על עצמך שם, בן, אל תשכח שבמאה הזו עדיין התייחסו
אלינו כאל יצורים מכוכב אחר, אז אל תתפלא אם יכנו אתכם בשמות
כמו עבמ"ים, חייזרים, חזירים או כל דבר דומה.פשוט תתעלם
מהתרבות הפרימיטיבית הזאת. הם אמנם קצת יותר גבוהים מאיתנו,
אבל זו היתה תקופה פרימיטיבית מאוד, זו היתה...
- אמא!
- תקופת האלקטרונים, הרבה לפני חקר תורת הנסתר ומדעי העין
הרעה, והרבה לפני חקר השום.
- אמא אני יודע את כל הדברים האלה!למדתי את זה בארץ הלימוד!!!
- זכור בני! אתה פון ש7Aכבשר8טאט66Z, אמנם באנו כולנו מאותה
הפלאנטה אך הם מרגישים, בדיוק כמונו, שונים לגמרי!
- תודה, אמא...
- ולא לחטוף אף אחד לניסויים. גם אם החבר'ה שלך יתעקשו. הבן של
קגחי87ADחגן27A רותק למזרן קפיצים שבוע שלם לאחר שחטף זכר בן
45 מהמאה התשע עשרה, אז אל תעשה שטויות. הם יצורים מוגנים,
ואסור שאף אחד ידע על ההשמדה ההמונית ב- 2001.ולא לשכב עם
הבחורות שם, גם אם הן מאוד מושכות, כי בני כלאיים של זמנים
שונים מהווים תוצאה הרסנית לכל כדור הארץ בכל הזמנים!
- אמא, כבר עברו איתנו 2847 כפול 10 בחזקת 48 פעם על הדברים
האלה בארץ הלימוד. באמת, אמא, איפה היתה ארץ הלימוד שלהם אז?
- אם אני לא טועה קראו לזה משהו כמו "מעון הספר", "בית הספר"
או משהו כזה, וזה היה מבנה קטנטן, והגדולים יותר למדו במה
שנקרא "אוניברסל" או "אונניברסיטטה" או משהו כזה.הכל היה אותו
דבר. מבנה, מורים, תלמידים. בלי שבבי-מוח, בלי אגוזי-זיכרון,
בלי גלולות חכמה, כלום. תשמור על עצמך שם, ולא להשתמש במימן.
גם אם כל החברים שלך יקחו, אל תיגע בזה. זה יהרוס לך את החיים
ולי אין כסף לארץ גמילה.
- את יודעת שאת יכולה לסמוך עלי, אמא.  
   

               



1996, ישראל.

"אני אלבש מה שאני רוצה,איך שאני רוצה,מתי שאני רוצה ואיפה
שאני רק רוצה,אם אני בכלל רוצה!!!" טריקת הדלת הותירה את אמא
של מיכלי עם סימני שאלה משחקים "כיסאות מוסיקליים" בתוך הראש.
"הילדה בת שתים עשרה עוד מעט וככה היא מדברת אלי.אם אני הייתי
מדברת ככה אל אמא שליעליה השלום, לא הייתי יוצאת מהבית במשך
שנתיים וחצי. אז תגידי, איפה אמרת שיותר זול לקנות את השמלה?"
- בקניון. אם תתמקחי טוב אולי גם יעשו לך הנחה. טוב, מתוקה,
חנני שלי רוצה שאני אבדוק לו את השיעורי-בית, אז נדבר בערב,
טוב? ביי.
- ביי. - הלוואי ולמיכלי היו שיעורי בית שהייתי יכולה לבדוק,-
חשבה אמא של מיכלי,חזרה להיות עקרת בית ושטפה את הכלים כמו כל
עקרת בית טובה. בראש נקי ממחשבות, כמובן. למעשה, במוח מנותק
לחלוטין. למען האמת, כלום לא פעל בכל רחבי גופה הבוגר, כולל
מוחה, פרט לאוטומט של שטיפת הכלים. כן. היא לא היתה סתם עקרת
בית אותו רגע, לא.היא היתה מדיח כלים אנושי. פאקינג דיש וושר
ולא יותר. בזמן שמיכלי, שהיתה, כמו כל דבר אחר בחיים שלה,
למעשה מיכל, הלכה לבקר את חברתה ניתי, שגם היתה שם חיבה של
משהו, כי היתה להן שיחה חשובה בנוגע ליחסים של ניתי עם אלי,
שהיה גדול ממנה בארבע שנים.
אז היא יצאה מהבית בכעס רב על אמא, שלא אהבה את המיני שמבליט
לה את מה שבקושי היה טוסיק, ולא את החולצה המינימלית כמו הגיל
שלה.השעה היתה בסך הכל ארבע ושלושים בצהרי יום שישי, ובעוד היא
צועדת ברחוב שמעה שריקה לידה ולכשהביטה ראתה לנגד עיניה
בבון-זכר מבוגר ממנה לא במעט, עם לא מעט שערות מבצבצות מצוואר
חולצת הטי שלו, שחלק מהן הוסתרו על ידי שרשרת זהב עם מילה
שמסגירה את היותו בין החיים בקצה השרשרת,"מה את עושה היום
בערב, הא, מותק?" -אני בת שתים עשרה,סוטה!
-סליחה, באמת מצטער...- היא עברה את מגרש הגרוטאות ששכן בדיוק
מאחורי הבית של ניתי-
פתאום נהייה לילה.
פתאום שוב יום.
פתאום שוב לילה.
מיכלי נעצרה המומה. היא עמדה מול חללית, שהיוותה קונטראסט
ניגודי מוחלט לגרוטאות שהיו המומות לא פחות ממנה,לכלי הרכב,
לבתים בסביבה ובכלל-לשלוות הנפש אותה ניסתה כל כך להשיג לאחר
המריבה הקולנית עם אמא.

                     

1939, גרמניה.

כעת לא רק הוריו מתו עליו בילדותו, גם דודו האהוב מת עליו
בבגרותו, והוריש לו חד משמעית את כל שדה המריחואנה, את הביקתה,
את החתול, המעיל השחור והערדליים התואמות.
הגרמני שכב פרקדן באמצע השדה עם תה חלוט מעלים פרי גידוליו
וסדרה הנדסית עולה של ג'וינטים מגולגלים למשעי מסודרים בנרתיק
העור החום אשר שכב לו מסטול שם לצידו.
לא היתה לו אשה והוא גם לא רצה אחת. הוא גם לא היה צריך אחת.
המריחואנה הבוגדנית היתה אשתו, ילדיו, אביו, אימו, מפקדו
ולימים אפילו מטוסו. הטירוף הזה אשר כונה בפיו "טייס" נרגע מאז
נחת בשדה. המסרשמידט המת ששכב לו באמצע השדה שימש כמחסן ייבוש
של הצמחים.
העולם כבר היה בעיצומה של מלחמה, או הכנות למלחמה, או לאחר
מלחמה, הוא לא ידע וגם לא אבה או התיימר לדעת.
אף אחד אפילו לא חיפש אותו, לא מהצבא ולא מהמפלגה
הנציונל-סוציאליסטית אליה השתייך באותם ימים בהם לא ידע מימינו
ומשמאלו. עתה גם לא ידע מעליו, מתחתיו ומסביבו, אך כל זה כלל
לא הפריע לו. להיפך. הנאצי הזה נהנה מכל רגע חסר מחוייבות
ואחריות בחייו המנותקים. מה גם שהמיקום בו נמצא היה רחוק מכל
נקודה גאוגרפית-מדינית בעלת חשיבות כלשהי, כך שמלבד הכפריים
שמסביב שהיו הקליינטים היחידים שהיו קונים אצלו את העשבים
המתוקים איש לא ידע ולא אבה לדעת דבר על עצם קיומו ומיקומו.
בזקן העבות שגידל או ליתר דיוק לא גילח על פניו חיו דורות של
כינים ופשפשים, אבל אפילו הם לא הפריעו לשלוות הנפש הנצחית
שלו.הוא דימה אותם לפשפשים שבעיר הולדתו, ברלין, וליהודים,
שהיטלר עדיין לא החליט באותה תקופה אם הם ג'וקים, עכברים או
סתם פילים טפילים בעלי חדק בלבד מחוברים לגוף של אדם נחות.
לילה אחד הוא לקח מנת-יתר. הוא אכל, שתה,עישן, הריח וחירבן את
גידוליו החקלאיים עד שכמעט ופרחה נשמתו.
פתאום נהיה יום.
פתאום לילה.
פתאום שוב יום.
הוא נפל בהילוך איטי אחורה, כמו עץ שהגרזן נתן בו את המכה
האחרונה ומתחיל לפול אט אט, כל עולמו סבב סביבו כמו גלגל ענק
בלונה פארק קטן, עיניו התגלגלו באיטיות אסרטיבית אחורה כמו שני
כדורי סנוקר בחוריהם, אט אט החל לאבד את השליטה על גופו, וכל
מה שנותר לו היה להשיב את נשמתו המעושנת אל בורא עולם. כך, בכל
אופן, חש אותו רגע. הוא ראה את אלהים יורד במין מטוס מוזר
במיוחד מן השמים ישר אל מול עיניו שלא הפסיקו להתגלגל כאילו
היה דמות מסרט מצויר.דבר אחד היה ברור לו: כלי הטיס הזה שריחף
לנגד עיניו בהחלט לא היה ולא התקרב להיות מסרשמידט. וזה אכן לא
היה מסרשמידט. זו היתה חללית. הוא איבד את הכרתו. "וינשטאט
זחצברן פון פלכגשטאט!!" הוא דימה לשמוע את אימו מטיפה לו
לאמור: " אמרתי לך להתרחק מהעשבים של דוד פון פלכגשטאט, אתה
בסך הכל ילד קטן, זה עוד יפגע בך בעתיד, אתה עוד
תראה...אה...אה...אה..."
דלת החללית נפתחה והתדר שהפיקה עם פתיחתה היה כל כך גבוה
שהגרמני התעורר מעלפונו. עיניו נפקחו אט אט, מקובעות בחוריהן
הפעם, וראו, מה שמכנים בימינו, חייזר, או חוצן יוצא מתוך עב"מ(
"עבודה בעיניים מוצלחת" כפי שסברו הרבה אנשים). הגרמני לא ידע
איך מגיבים למטר ועשרים גובה, קירח, שחור-עור שנראה כמו הכלאה
לא מוצלחת במיוחד של סטיבי-וונדר והמשקפיים שלו. בהעדר כל
יכולת נוספת מצידו להתעלף, החליט לשחק אותה מת.
"אנחנו יודעים שאתה לא מת, וזה לא חיזיון שווא, אנחנו כאן כדי
ללמוד מה הרמה המינימלית של האינטלגנציה שלך ולא לפגוע בך
לרעה. אתה רשאי לשתף פעולה ועדיף לטובתך שתשתף פעולה או שתהפך
לעוד שיח בשדה שלך וזהו אינו איום. והשאלה היחידה היא: כמה
אנשים סוגרים מאה?"
הגרמני החליט לשתף פעולה ולענות.
- מאה?
- מאה מה?
- מאה אנשים.
- מאה אנשים סוגרים מאה? מה שמך?
- הגרמני.
- חוץ מזה?
- לא זוכר. תשאל את אמא שלי. לאיזה מאה התכוונת?
- נניח, המאה ה- 22.
- כלומר למאה. התכוונת כמה אנשים סוגרים מאה.
- זה בדיוק מה ששאלתי. נו, כמה?
- מאה.
- איזו מאה?
- ה- 22. מאה אנשים יסגרו את המאה ה- 22 משום שלא יהיו מספיק
אנשים חיים בכדי לסגור את המאה ה- 22 אחרי שהעולם יתפוצץ ביום
שהיהודים יגלו שהם לא עכברים.
- הוא טיפש מספיק. תרדים אותו ותעמיס על החללית, פון ש7A ...
- רגע אחד. איפה המסרשמידט שלי?
- במוזיאון האווירי. אתה לא תזדקק לו יותר.
- איפה המריחואנה שלי?
- בתוך המסרשמידט.
- יש לכם קצת בשבילי?
- כן.
הגרמני איבד את ההכרה שנית, ובעיקר איבד את ההכרה במציאות.
ובעיקר את המציאות.

                   


1996,ישראל.
דלת החללית נפתחה.
מיכלי עמדה המומה. היא ידעה שזו חללית, אף על פי שגוש המתכת
שנחת זה עתה לנגד עיניה המשתאות דמה יותר למכונת כביסה פחוסה,
אולם מיכלי היתה מספיק חכמה לדעת שאין שום חברה בעולם שמייצרת
מכונות כביסה במימדים כאלה, פרט לחברת סובארו הידועה לשימצה,
אך יחד עם זאת ידעה שסובארו לא ישקיעו ולו אגורה שחוקה על
מכונת כביסה ללא גלגלים, כך שהאופציה היחידה שנותרה בעינה היא,
שמכונת הכביסה המוזרה הזו נטולת הגלגלים היא בעצם חללית או
משהו דומה.
מיכלי החליטה להתיישב על אבן ששכבה מתה מאחוריה, ליד מטריה
קרועה-שבורה-רצוצה-מרוסקת עד שתמצא משהו יותר פרקטי לעשות.
בדלת החללית עמדו שמשון ויובב, אבל היא לא הכירה אותם. שניהם
היו קירחים וחלקים, מהסוג שהומוסקסואלים היו מזיינים בכיף אם
הם רק היו בני אדם. בעלי חזות של בני אדם, בכל אופן.
" ה...מכונת כביס...כלומר...החללית הזאת שלכם ממש מדליקה..."-
זה לא שהיא מטומטמת, מיכלוש, חס וחלילה, היא פשוט לא מצאה משהו
יותר מתאים לומר או לעשות באותו רגע מוזר. ילדה ישראלית בשנות
העשרה בשלהי המאה העשרים. למה כבר אפשר לצפות? בטח לא למשהו
כמו "האם המנוע שלכם דו כיווני בעל הנעה עילית עם מסנן הליום
או שהוא בכלל מנוע טלפאתי?", בכל מקרה, נסלח לה הפעם.שמשון
ויובב, שהיה המתחקר של הגרמני הביטו זה בזה, מרוצים, ויצאו אט
אט את פתח החללית המעפנה שלהם במעין ריחוף-פיזוז-ריקודי, כמו
ריקוד טראנס באוויר בהילוך איטי מאוד מאוד אך עם התקדמות
אופקית די מהירה.הם לא התכוונו ליצור רושם מפחיד או מסתורי,
כמובן , ובטח שלא לרקוד. מה שבאמת קרה זה שהם יצאו לטיול
הכיתתי התלת-חודשי שלהם יחד עם עוד חלליות של בני כיתתם וחללית
האם של מורתם, אך לאחר שכל יתר החלליות הלכו לעזאזל בסופת
מטאוריטים שפקדה אותם כשעה לאחר ההמראה החליטו השניים, מאחר
וכבר אין להם מה להפסיד ואת הדרך חזרה הביתה ככל הנראה כבר
לעולם לא ימצאו, להתעלל בכל יצור שיפגשו אי שם אם יגיעו לאי שם
מתישהו, ואם אפשר אף לשנות את פני ההיסטוריה של כדור הארץ כמה
שרק אפשר ואם בכלל.
הגרמני ירד אחריהם בניתור קל מהחללית החוצה ותוך כך נחבט ראשו
קלות בדלת הכניסה, וכתוצאה ישירה מכך חזר איכשהו למה שאפשר
לייחס, לגביו בכל אופן, מציאות. הוא חזר למציאות. אפשר לומר
אפילו חייזר למציאות. הוא המציאות. אבל לא שלו. הוא המציאות
האחרת. הוא הדמיון המתעתע שהוא בעצם הסיוט המציאותי של מיכלי,
שני דורות אחורה. וגם של עצמו. אבל הוא בכלל מדמיין. בזאת הוא
היה בטוח. בייחוד לאחר שטיפת-המוח הבלתי נסלחת שערכו לו בתוך
החללית פון ש7Aכבשר8טאט66Z וחברו פון ש7Aכבשרטראכט77X שהיו
נראים יותר כמו שמשון ויובב בגרסה החייזרית שלהם.אותה שטיפת
מוח בלתי מציאותית מבחינתו של הגרמני, בה סופר לו שליהודים יש
מדינה, מדינה עם צבא חזק, ושהיטלר הפסיד במלחמה והתאבד, ושהוא,
הגרמני, עומד לנחות בכל רגע במדינה ששולטים בה יהודים,אוכלים
בה יהודים, חיים בה יהודים, גרים בה יהודים ומפליצים בה
יהודים. ובעיקר יהודים. רק המילה הזו, "יהודים", עשתה אותו
חולה, ולולא המריחואנה הסינטטית בה הלעיטו אותו ה-ש7A וכו',
הוא היה בוחר באחת משלוש האופציות:
א. לברוח לאן שהו וכמה שיותר מהר;
ב. להתאבד וכמה שיותר מהר;
ג. לשחק שחמט. וכמה שיותר.
האופציה הראשונה נראתה לו בלתי סבירה ובלתי הגיונית לחלוטין
באותו הרגע בהתחשב בכך שהחללית נעה בממדי זמן ומהירות ע צ ו מ
י ם , ושום דלת שפויה שמחשב בראשה לא היתה מוכנה להפתח למען
הגחמות המטומטמות של כל אחד מבאי החללית;
האפשרות השנייה לא היתה כדאית ולוח שחמט פשוט לא היה לו. אולם
דאגות אלו דעכו כלעומת שבאו. הוא צרך סמים.הוא אהב סמים. מסוג
מסויים מאוד מאוד, הוא אהב אותם ירוקים, בצורת צמח מיובש,
מתוקים ומעושנים, ממסטלים.יחד עם כל זאת הוא חש שהוא מאבד כל
צל של פרופורציה אנושית חיה וקיימת ביחס לחיים לאחר שנודע לו
מפורשות שהיטלר הגדול אותו העריץ בחום הפסיד במלחמה הגדולה
ושנים בודדות לאחר הפסדו קמה ליהודים מדינה יהודית. התגובה
הראשונית שלו היתה לתפוס את פון ש7Aכבשר8טאט66Z בחיבור בין
הראש לגוף, לנער אותו ולהפציר בו לחזור לשנת הקמת המדינה ולבטל
את רוע הגזרה, אך לפני שהספיק אפילו לחשוב על כך מצא את עצמו
כבול בשלשלאות בלתי נראות לאוויר, ללא אפשרות תזוזה מינימלית,
רק שפתיו ואיבריו הפנימיים פעלו באורח פחות או יותר נורמאלי.
רק לקראת הנחיתה שיחררו אותו השמשון והיובב,לאחר שהבין שאין לו
שום אינטרס להתעסק איתם. לאחר קפיצתו השלומיאלית מן החללית,
ראה את מיכלי ההמומה, שלא ידעה אם לשמוח שהם החזירו מישהו
בחיים או בעצם לפחד כי הם בכלל לקחו מישהו בחיים. היא העדיפה
לפחד.
"אתה מכדור הארץ?"- שאלה את הגרמני שלא הבין שום מלה אך הבין
שהיא פונה אליו, ולכן ענה לה בעצמת קול חזקה בהרבה מזו שלה:
"איכ בין זירשטאבלט מונגיפטרייך ג'וד גווינטרייס!"- כמובן שלא
הבינה שום מלה וחצי מלה ממה שאמר, אך זה נשמע לה כמו " אני
מאוד מקווה שזו לא הארץ שלכם, יהודיה מסריחה" וזה אכן לא היה
רחוק מכך,וקריאת ה"הייל היטלר" בצירוף תנועת היד הידועה לשימצה
שעשה הסבירו לה הכול. מוחה היה מספיק פתוח לקלוט שהוא בעצם
לקח, או שלקחו אותו, ליתר דיוק, טרמפ  בזמן, ושהוא, או יתר
חבריו הנאלחים, היו אחראים כנראה למותם העצוב של שני אחיה של
סבתה בטרבלינקה. "נאצי!!!נאצי!!!נאצי!!!" החלה לצעוק בקול רם
אל מול עיניהם הלא-מאמינות של החייזרים שלקו בהלם מהטונים
שהצוציקית הזאת מסוגלת להפיק, ומיד החלה ליידות אבנים על
הגרמני המפוחד, ואליה הצטרפו עוד ילדים שהיו בשכונה ובדיוק
כמוה היו המומים משגרת הרחוב שנשברה לה כך לפתע, הגרמני פתח
במנוסה פרנואידית וכל הילדים אחריו מיידים אבנים ומקלות לעבר
גופו המתגונן, צועקים כמו אינדיאנים בשעת קרב "נאצי!!נאצי!!".
החייזרים ההמומים הביטו זה בזה וגמרו אומר לחזור לחללית
במהירות האפשרית ולברוח מהכדור המטורף הזה, לאן שרק אפשר, וכמה
שיותר מהר.