פחד/TimaD
היא התקשרה אלי כמה ימים אחרי שנפרדתי ממנה והמליצה לי ללכת
אליו אז הלכתי. מה כבר יכול לקרות?
מצאתי את הבית שלו בלי שום בעיות זה כבר גרם לי לאהוב אותו.
עמדתי מול שער הכניסה היה שם שלט צהוב שהיה כתוב עליו באותיות
שחורות "ד"ר אוהד צור - פסיכולוג". לחצתי על הפעמון, השער נפתח
ונכנסתי. הדלת למשרדו היתה פתוחה הוא חייך אלי חיוך רחב ואני
ישר החזרתי לו. "תכנסי" ביקש ממני. "שלום, נעים מאוד. אני
רומי" "שבי, תרגישי בנוח". התיישבי על הספה, שהייתה נוחה מאוד
ושתקתי. "מה גרם לך לבוא אלי" שאל. אמרתי מהר בלי שהוא יוכל
להבין מילה "אני לסבית ו.." "מה את" "לסבית" "לסבית?" שאל.
"כן" עניתי והשפלתי את עייני מטה. "איפה הבעיה? ההורים לא
מקבלים את זה? החברים? או שעוד לא סיפרת לאף אחד?" "לא זאת
בכלל לא הבעיה" חייכתי. הוא הסתכל עלי מבעד עיניו הכחולות במבט
חסר עונים. "שאלת איך הגעתי אליך אז האקסית שלחה אותי אליך כמה
ימים אחרי שנפרדנו" היה ניצוץ בעיניו אחרי שעניתי לו. "אז את
בדיכאון?" הוא היה מאושר שפיצח את החידה לסיבה שבגללה הגעתי
אליו. "לא, עניתי" הוא לגם מהקפה ושתק. החלטתי להושיע אותו
"היא שלחה אותי אליך לאחר שנפרדתי ממנה. היא טוענת שיש לי
בעיות זוגיות זת'ומרת היא אמרה לי שהיא לא מוצאת אף סיבה לכך
שאנחנו צריכות להיפרד ושהבעיה היחידה היא שאני מפחדת ממחויבות"
"את מפחדת?" "לא יודעת" "מה היה הקשר הכי ארוך שלך" "3
חודשיים, בלי הפסקות באמצע!" עניתי ובקולי היה צליל של ניצחון.
"ואי פעם אהבת מישהי?" "ממממ...אפשר להגיד. פעם אחת" "ומה קרה?
למה זה נגמר?" "זה לא נגמר כי זה לא התחיל. היא לא ידעה שאני
אוהבת אותה. הייתי אז קטנה ואולי אפשר להגיד שיותר הערצתי
אותה" "נפגעת מאהבה הזאת?" "לא נפגעתי. קשה לפגוע בי" "את עדין
אוהבת אותה?" "לא" "איך הפסקת לאהוב אותה?" "חשבתי על דברים
אחרים" "כמו?" "אל מישהי אחרת" "מי?" "היא לא מציאותית". פתאום
נשמעו נקישות על הדלת. הסתכלתי בשעון וראיתי שעברה שעה. "אני
מבינה שנגמר הזמן" "לצערי" הוא ענה לי. "תבואי מחר?" "מתי"
"בשמונה בערב, אני מצטער שזה מאוחר אבל ככה תהיי אחרונה ולא
יוכלו להפריע לנו באמצע" "אחלה" יצאתי בזריזות החוצה, נכנסתי
לאוטו ונסעתי הביתה. בלילה שכבתי במיטה וחשבתי על השיחה של עם
הד"ר. לא האמנתי על עצמי ששיתפתי איתו פעולה. אף פעם לא סיפרתי
לאף אחד על זאת שאני תמיד חושבת עליה. נבהלתי. החלטתי שמחר אני
לא הולכת אליו. מי הוא בכלל שאני אספר לו על החיים שלי?
התעצבנתי ובשביל להירגע כמובן שחשבתי עליה. נרדמתי.
השעה היתה שמונה בערב וכמובן שבסוף הלכתי אליו. אני לא יודעת
למה אבל משהו גרם לי להמשך אליו ולרצות לספר לו הכול אודותיי.
הדלת היתה פתוחה. נעמדתי כמה שניות בכניסה והבטתי  כיצד הוא
מסדר את הדפים שהיו על שולחנו. פתאום הוא הבחין בי. נעמד ובא
לכרתי כשחיוך על פניו. "כנסי כנסי" "מה שלומך?" שאלתי. "נהדר.
ואת?" "בסדר" התיישבתי על הספה. "תשתי?" "דייט קולה לימון"
"אני רוצה ממך משהו" "מה?" שאלתי בהיסוס. "תעצמי את העיניים
וספרי לי עליה" "על מי?" "זאת שאת בורחת אליה" נשכבתי על הספה
עצמתי את העיניים והיא נעמדה מולי עם המבט התמים שלה. "מה אתה
רוצה לדעת" "איך קוראים לה?" "ליה" "איך היא נראת"  "יש לה
עיניים כחולות שאפשר לטבוע בתוכן. שער בהיר ארוך וחלק. השפתיים
שלה צבעם כדובדבן ועורה כשלג. היא קצת יותר גבוה ממני. רזה.
היא לובשת שמלה לבנה מבד דק וזר פרחים לבנים לראשה. לפעמיים
אני תוהה לעצמי אם היא לא מלאך שנשלח לשמור אלי, לאחר שאני
מחפשת את הכנפיים ולא מוצאת אותה אני מבינה שטעיתי." "מתי בדרך
כלל את רואה אותה?" "כשאני מספיק מרוכזת בעצמי" "מתי זה קורה?
"שאני רוקדת, עצבנית או לפני השינה" "מתי שאת רוקדת"
"במעודנים, טראנס" "את מתארת אותה ואותך רוקדות?" "לא אני
מתארת רק אותה רוקדת" "את יכולה להסביר לי?" "כן, אבל תעצום גם
אתה את עינייך ונסה לתאר אותה איתי" "טוב" "אני יתחיל מההתחלה.
הכרתי אותה במטוס בדרך להודו, היא ישבה לידי. במהלך הטיסה היא
נרדמה ושמה עלי את ראשה. כמובן שלא התרגזתי הרגשתי שהגוף שלי
מתמלא באנרגיות. כשהגיע האוכל היא התעוררה וחייכה אלי. כל זמן
משך הטיסה היא דיברה ואני שתקתי. היא הקסימה אותי. יכולתי
להביט בה שעות. כשנחתנו היא שאלה אותי אם אני רוצה לבוא איתה.
הנהנתי והלכתי אחריה. היה נדמה לי שהכול פועל לפי הרצונות שלה.
עברו הימים והתאהבנו. היא כל בוקר היתה מעירה אותי בנשיקות,
בלילה היתה מחבקת אותי וכל היום היתה איתי. היא לא עזבה אותי
אפילו לשניה. מצאתי בהודו עבודה, ואפשר לומר שהתחלתי לבסס שם
את חיי עם ליה. אהבתי להסתכל עליה זה סיפק אותי. הכי אהבתי
לראות אותה רוקדת. כל יום שישי היה יער, פיג'י, שבו היו מסיבות
טראנס. הן היו האהובות עליה. היא היתה רוקדת שעות ואני מסתכלת.
היא נראתה לא מחוברת למציאות לפעמיים חשבתי שהיא מרחפת עפה מעל
כולנו. הייתי קוראת לה מדי פעם ומנשקת אותה, רק בשביל לדעת
שהיא פה ושהיא שלי. כולם היו מסתכלים עליה במבטי הערצה, אך
ליבי היה שקט כי ידעתי שהיא אוהבת אותי." פתחתי את עיניי לראות
אם שלו עצמות. הן היו עצמות, חייכתי. "סיימתי" הוא הסתכל עלי
והיה מהופנט. "הכול אצלכן תמיד טוב?" "לא" "מתי לא?" "שהיא
בוכה" "את גורמת לה לבכות?" "לצערי" "ספרי לי על זה" הוא עצם
את עיניו וכך גם אני. "היה יום שמש וליה רצתה לצאת לטייל.
הלכנו למקום הקבוע שלנו. דרך השביל הירוק עם הנוף המדהים של
הסלעים הענקיים שמקיפים אותנו. פתאום באמצע הדרך ראינו במבי
ליה עצרה להסתכל עליו ואני ניצלתי את הזמן להוציא את האבנים
שנכנסו לי בנעל. נשארתי לשבת שם קצת עד שהיא תפסה לי את היד
וסימנה לי עם הראש שהיא רוצה להמשיך הלאה. המשכנו ללכת שאני
שרה לה את השיר שהיא הכי אוהבת והיא מסכלת עלי ומחייכת. אחרי
כחמש עשרה דקות הליכה בערך הגענו למפל שלנו. מיי הבריכה
שבתחתית המפל היו שקופים והיה אפשר לראות את הקרקע. היא התפשטה
ורצה לתוכו. אני אוהבת לראות אותה ערומה. היא נראת טהורה
ותמימה כמה תינוק. אספתי את שמלתה וסנדליה מהרצפה. פרשתי סדין
והתיישבתי עליו. היא צעקה לי להיכנס גם למים. צעקתי לה בחזרה
שקר לי. נשכבתי לישון. התעוררתי שכולי רטובה והיא שוכבת מעלי
ערומה ומנשקת אותה. פתחתי את עיניי ונדהמתי מחדש מיופייה
הכובש. היא החלה לנשק אותי והעבירה את ידה בשערי תוך כדי שבידה
השנייה היא מורידה ממני את המכנס. חבקתי אותה חזק, אך הרפיתי
מיד פחדתי להכאיב לה. נשקתי אותה בחזרה. היא הפשיטה אותי
לגמרי. נשקה את צווארי והחלה לרדת. תסלח לי מביך אותי לספר לך
על הקטע הזה." "את יכולה לדלג עליו" "טוב, אחרי שגמרנו נשארנו
מחובקות, שאני מאחוריה ומנשקת את גבה. שתקנו. לפתע היא שאלה
'את אוהבת אותי?'. 'מה נראה לך' החזרתי בשאלה. 'אל תתחמקי תעני
לי!' הגבירה את קולה. 'כן כן אני אוהבת אותך טיפשונות' 'אז למה
אני מרגישה שאת משקרת לי? אני מרגישה שמשהו עוצר אותך.' היא
החלה לבכות, קמה והתלבשה. היא תפסה אותי בכתפי ניסיתי לנשק
אותה אך היא זזה. 'תעני לי! מה עוצר אותך?' 'אני מפחדת שיום
אחד תעזבי אותי' עניתי והלכתי משם חזרה הביתה" "השלמתן?" שאל
הד"ר בסקרנות "כן, אנחנו תמיד בסוף משלימות".
"אני חושב שאת סתם באה אלי. בתוך תוכך את יודעת מה הבעיה את
פשוט לא רוצה לפתור אותה. נוח לך לחיות איתה." התחלתי לבכות
"הוא חיבק אותי ואמר לי "את חייבת להפסיק לברוח אליה, את צריכה
להתמודד עם המציאות" הסתכלתי עליו במבט תמוהה. הוא המשיך
"אפילו ממנה את בורחת. אני לא מבין למה את מפחדת כל-כך" "מפחדת
ממה" "מפחדת מעצמך, מהרגשות שלך." "תחבק אותי חזק" "בשביל זה
אני פה אני יעזור לך להפסיק לפד" אמר לי. ולראשונה בחיי הרגשתי
שאני בוטחת במישהו.