"שמי עדי גולדברג ואני יכולה להגיד לכם בוודאות שזה הוא" צעקה
ואש בערה מעיניה.
"איך את יכולה להיות כ"כ בטוחה שזה הוא? היה חושך ואפילו ניצוץ
של אור לא האיר את האזור" שאל עורך הדין.
"איך אני יכולה? איך אני יכולה לזכור את פרצופו המבחיל? זה מה
שאתה שואל אותי?"
"כן" ענה עורך הדין.
"איך אפשר לשכוח?!"
"תוכלי בבקשה לחזור לאותו יום שבו את טוענת שהבחור אנס אותך?"
ביקש השופט.
"חזרתי מגן המשחקים כמו בכל יום, אך הפעם החלטתי לקצר את דרכי
ועברי דרך הסמטה שעוברת בין רחוב הנשיא לרחוב אינשטיין. באמצע
הסמטה התחלתי להרגיש שמשהו עוקב אחרי. הסתכלתי אחורה וראיתי
אותו. המשכתי ללכת".
"המשכת ללכת? למה, כי רצית שהוא ידבר איתך? שיתחיל איתך?" שאל
עורך הדין.
"לא, רציתי באמת שלא! אתם חייבים להאמין לי" סיננה בבכי בין
שיניה.
"המשכי" ביקש השופט.
"פתאום הוא ביקש ממני לעצור, אז עצרתי. הוא שאל אותי מה השעה.
עניתי לו  20:40, והמשכתי בדרכי" עדי הפנתה את מבטה ונעצה
עיניה בעורך הדין של הבחור. היא תפסה בכיסא כ"כ חזק עד שהרגישה
שברגע שהיא תרפה מכיסא ידיות הכיסא יתפזרו כמו חול.
עדי המשיכה "לפני שהספקתי להבין מה קורה הוא תפס אותי מאחור
וסתם את פי בידו. יכולתי להריח את ריח הסיגריות מעורבב עם
הבושם שהיה דבוק לבגדיו. הלחי שלו היתה צמודה לשלי והרגשתי את
זקנו דוקר אותי. ניסיתי להיאבק בו, אך ניסיונותיי היו לשוא.
הוא היה חזק ממני. הוא הצמיד אותי לקיר ואמר לי שאם אני יהיה
בשקט שנינו נהנה ולפני שאני ארגיש הכול יהיה מאחורי. התחלתי
לבכות וביקשתי שיעזוב אותי. לא הבנתי מה קורה, הכל היה חשוך
ולא ראיתי איפה אני נמצאת".
"אם לא ראית כלום, אז איך את טוענת שראית את פניו בברור ואינך
יכולה לשכחם?"
"ראיתי, אני פשוט ראיתי" פרצה בבכי.
"רבע שעה הפסקה" אמר השופט.
יצאנו החוצה, הפסיכולוגית הציעה לי לשתות ולאכול, אך לא הייתי
רעבה, רק רציתי להקיא. היתה לי הרגשה נוראית בבטן שהתגברה על
כל גופי ולא הרפתה. חזרנו לשבת במקומות. השופט נכנס וכולנו
עמדנו. הוא קרא לי בשנית לשבת בכיסא. ישבתי.
"המשיכי, עדי" ביקש השופט בקרירות.
"איפה הייתי?"
"הוא טפס אותך" צעק עורך הדין.
הסתכלתי עליו ורציתי רק להקיא יותר, אבל המשכתי "הוא טפס אותי
והצמיד אותי לקיר. בידו האחת הוא תפס את ידיי ובידו השנייה החל
מלטף לי את הפנים ודמעות זלגו מעיניי, אך במקום שיפסיק זה גירה
אותו יותר. הוא נישק אותי בפה. ניסה לדחוף את לשונו אך לא
נתתי. הוא לא הפסיק. הוא החל מנשק לי את הצוואר עולה לאוזניים
ולא מפסיק. בשלב זה התחלתי להתפלל לאלוהים שימות. עכשיו גיליתי
שאלוהים לא עזר לי,  כנראה היה לו משהו יותר חשוב לעשות, כמו
לדאוג שמכבי חיפה יפסידו להפועל...לא יודעת. ניסתי להגיד לו
שיפסיק. המילים לא יצאו מפי"
"לא יוצאו או שלא רצית שהן יצאו? לפי מה שאני יותר נכון אנחנו
רואים שאין לך כול בעיה שהיא לבטא את עצמך" אמר עו"ד עם חיוך
מנצח על פניו.
"הן לא יצאו אמרה עדי ונשמה נשימה עמוקה מלאת ייאוש. הוא לא
הסתפק בנשיקות. הוא הוריד את מכנסיו ולצערי גם את שלי. הוא
ניסה להכניס אותו בתחילה לא הצליח. זה כאב כמו סכין חדה שננעצת
בך. צרחתי ובכיתי. הוא התעצבן עלי ואמר לי שכדי לי לסתום את
הפה אחרת הוא יהרוג אותי. בשלב זה כבר לא היה לי אכפת המשכתי
לצעוק. הוא התעצבן והכניס לי מכות בפנים. כבר לא היה לי כוח
לצעוק וכבר הפסקתי להרגיש שם למטה מה קורה לי. הוא החל לדחוף
והוא דחף ודחף ודחף עצמתי עיניים ושתקתי"
"שתקת או נהנת?" שאל עו"ד
"לא היה לי כוח" צרחתי עליו.
"המשיכי" ביקש השופט.
"הוא החל להתנשם בקצב מהיר וגם החל לדחוף את הזין שלו! כן את
הזין! מהר מאוד. כ"כ מהר שהראש שלי נידפק בקיר ורציתי רק למות.
הוא טפס לי בשיער והמשיך לדחוף ולנשוף לדחוף ולנשוף. אני הייתי
כבר במקום אחר. אני חושבת שבשלב מסוים הוא שכח שאני רק בת 12
או שאולי הוא לא ידע. אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך. אבל אני
יודעת כשזה נגמר. הוא הרים את מכנסיו. חייך לעברי, זרק לי שטר
של 20 שקל ואמר לי ללכת לקנות סוכרייה על מקל חדשה כי שלו כבר
עייפה. ופשוט הלך. נשארתי לשבת שם. שהרגשה מוזרה עוטפת אותי.
רציתי לעבור לגוף אחר. אני שונאת את הגוף שלי. הוא מלוכלך!"
צעקתי.
היה שקט באולם.
השופט שאל את עו"ד אם זה מספיק לו או שיש לו שאלות נוספות
לשאול אותי. הוא כמובן קם והחל בחקירה.
"מישהו ראה אותך? או אותו?"
"מה הכוונה?"
"היו עדים למקרה?"
"לא."
"את יתומה, נכון?"
"כן" עניתי
"את חיה בפנימייה עם בערך עוד 70 ילדים, נכון?"
"נכון".
עכשיו עו"ד פנה אל השופט ואמר "זה לא ברור לאיש  משכיל כמוך,
שהילדה רק מחפשת צומת לב? היא נזנחה על ידי הוריה ובפנימייה
היא לא לבד, ולכן כנראה היא מרגישה דחויה. היא בעצמה אמרה שהיא
חושך ואינה ראתה אותו בברור. אם כל הכבוד לך אדוני השופט אני
לא חושב שזה הוגן להשפיל אזרח תמים באונס ילדה, להכניסו לכלא
ולהרוס את חייו. וכל זה במפני שהילדה המסכנה שנמצאת כאן היום
רצתה צומת לב!?!"
לאחר הפסקה של שעה ורבע
"הוא זכאי" פסק השופט.
לא יכולתי לקום מהכיסא רציתי רק להיבלע באדמה.
אני לא מבין מה הם רוצים ממני היא כ"כ תמימה, החיוך שלה כמו של
מלאך ושפתיה עדינות. איך יכולתי שלא לגעת ביצור מדהים שכזה,
חשב לעצמו הבחור והלך.