היום יש לו יום הולדת. ו... הוא ואני... לא כ"כ מדברים. בכלל
לא.
אבל פעם היינו בקשר... לא בקשר, פשוט דיברנו. והיום,בדרכי
לביה"ס, דמיינתי איך אני אוזרת אומץ, מחייכת אליו, אומרת מזל
טוב וגם מושיטה יד ללחיצה. אפילו שלא מדברים.
אבל בהפסקות... לא ראיתי אותו. הוא כנראה בחר לא להגיע היום.
ורק באותן הפסקות יוצא לי לראות אותו.
זה לא אמור להפריע לי, גם לא הייתי אמורה לזכור את התאריך,
מי הוא בכלל... בסה"כ בנאדם שרציתי להכיר.
אני אפילו לא זוכרת למה אנחנו לא בקשר, ז"א, למה אנחנו לא
מדברים.
מה שבטוח... הוא התבגר מאז. ואני פספסתי את זה.
מה שאגו עושה לאנשים...
אולי וויתרתי מהר. אבל הוא לא נתן לי סיבות להיאחז.
ועכשיו קצת צורם לי לראות אותו באותן הפסקות, איתה.
וגם אותה אני אוהבת. את החיבוקים הנלהבים כשהיא באה לקראתי
בקריאת "בוקר טוב", שממנה המילים האלה לא מזיקות לי.
יש לי דברים אחרים לחשוב עליהם.
אני יושבת, בוהה, וקר לי.
החיים מפתיעים. אבל לא כל הפתעה נחמד לקבל, מה שבטוח-
אי אפשר להחזיר.
אם היית יודע שאהבתי אותך, עדיין היית מתייחס כמו שהתייחסת.
מבטיחה לך זאת. רציתי להגיד לך שאני כבר לא חושבת. עליך.
וגם אצלי השתנו דברים. אם אתה בכלל זוכר שיחות שלנו.
אני שמחה לראות אותך. לראות בנאדם מלא חיים.
אולי זה בגלל שההיא נכנסה לחייך. ואף פעם לא פחדת ממגע.
פחדת מאישיות. אנושיות מתקרבת.
והיום יהיה לך שמח, למרות שלא באת.
ויהיו לך חיים טובים והפנמה - שאתה, בנאדם, לא לבד.
אתה לא באמת קורא את זה. אבל אני יודעת שאת שלי איחלתי.
שולחת לך חיבוק.