יומני היקר!
אני בהלם מוחלט. פולנר מת. בני האדם תקפו את ביתו,תפסו אותו,
עינו אותו וברחו. כינסתי מהר את האיספה של הפ.ק.א. הפגישה היתה
הדבר הכואב ביותר שעשיתי בחיי. נשאתי נאום שאנחנו חיים בתקופה
נוראה, אבל אנחנו חייבים להחליט כמה החלטות. אחרי דיונים
מהירים מלאי אבל וכאב, החלטנו כמה דברים:
א' אני נבחרתי להיות מניהגם (עורי אחרי כמה ימים בעולם הזה,
נצבע באדום).
ג' הפ.ק.א היא תנועה למען שכל גזע יחייה בעולם שלו.
ד' שהפ.ק.א תומכים בדמוקרטיה ובשיוויון גם בתוך הגזע המוראי.
נפגשתי עם נציגים אמרים. הם אמרו שהם תומכים בנו, והם יספקו
לנו נשק. הכרזתי מלחמה על בני האדם.
הקרב:
אני לא אשכח לעולם את הקרב. שלחנו אלפיי ספינות לעבר נורפן. הם
היו בהלם. לצי שלהם לקח זמן להתארגן. יותר מדי זמן. שרפנו את
הבסיסים שלהם על הכוכב. לא הספקנו להרוס הכל, ואז התחיל הקרב
האמיתי. קרב קשה, עם המון אבדות משני הצדדים, אך בסופו של דבר
בני האנוש נכנעו. נאש הודיע לי שהוא מוסר את הכוכב לידנו. לא
רצינו אותו. לא רצינו לעשות להם את אותו הדבר שהם עשו לנו.
הכרזתי על כוכב המוראים, תחת השילטון (כרגע) של הפ.ק.א עד
הבחירות עוד חודש. המוראי שנחשב ל"אבי" המדינה הוא כמובן
פולנר, שלא זכה כמונו להגיע לרגע מרגש זה.
זהו יומני. עד כאן להפעם.
הערת העורך: זהו הקטע האחרון מיומנו של שחר רותם |