וכעת, כשהן כבולות באזיקים מאחורי גבי,
כמו שתמיד רציתי,
ולא יכולות לזוז מצד אל צד,
והרוח נושבת בחוזקה על פרצופי.

ואתה שם עומד, מחייך ולוחץ על הכפתור,
חושב שאתה גדול, ושהלחיצה לא מפריעה לי,
אבל מה שאתה לא יודע זה שלחיצה קצרה זו
מהדקת את האזיקים,
וגורמת לניצוץ קטן של כאב בעיניי
שממנו זולגת לה דמעה על הלחיים.
ומתחת לאפי חבילת דפים חדשה, לבנה ומבריקה,
וכאשר הדמעה מגיעה לקצה הלחי ונוטפת על החבילה
היא נמרחת על הדף הראשון, ומתמתחת עליו
כמו שרק דמעותיי יכולות לעשות.

ואז אותה הרוח נושבת בחוזקה על הדף
ומעיפה אותו למרחקים,
ועכשיו הוא באחד הרחובות שם שוכב, זרוק ומוזנח.
והבריות שם צועדים ועליו דורכים.
ומה הוא כבר עכשיו אם לא עוד דף רטוב מדמעותיי
ומלוכלך מסוליות נעליים של גברים, נשים וילדים.
ואני לא יכול להצילו מפני שאני עדיין כבול.
ואתה, אתה ממשיך לחייך ומחכה ללחיצה הבאה.