אני וכדור הארץ יושבים בבית קאפה. "אני רוצה לעשות דיאטה" הוא
אומר לי, ואני עונה לו "אתה בכלל לא צריך". האמת היא שזה לא כל
כך משכנע כשזה בא ממני, אחרי הכל- כשנפרדנו, אמרתי לו שהוא
גדול עלי. מבחינה ראשונה הוא באמת היה גדול וזה לא הסתדר
כשהיינו שוכבים. מבחינה שנייה, הפרש הגילים שלנו היה מעורר
תהייה. בשלב מסויים התחלתי לראות אנשים מסתכלים עלי, קצת בכעס,
קצת ברחמים.
אבל חוץ מזה הוא כל כך מסובך בדרך שלו, שבאמת טוב לי שנשארנו
ידידים.
"אני מתגעגע אליך, את יודעת". זה מצחיק, אני ממש מרגישה
חופשייה לידו, ואנחנו מדברים על הכל, וגם אין לי בעיה לזרוק
לידו מילים גסות או לעשות גרעפצ, אבל כשהוא אומר לי דברים כאלה
זה מביך.
אז אני קוראת למלצרית ומזמינה: "בייגל בצל, בבקשה, עם גבינת
שום שמיר- וכל הירקות בפנים, עם הרבה בצל, ואם אפשר גם לקבל
חמאת שום בצד. תודה." והוא מסתכל עלי בהכנעה ואומר: "זה בסדר,
אני גם ככה לא אנסה לנשק אותך". אני אומרת לו באדישות: "לא,
סתם בא לי מלוח", ובפנים אני בוערת: 'תתביישי לך, רעה!'.
כדור הארץ מסתכל עלי ופולט: "9 מילימטר"- "דווקא סרט נחמד,
ראית?"- "לא, אני רוצה להיות בקוטר של 9 מילמטר".
במחשבה ראשונה אני מחייכת בלב וחושבת- זה יכול להיות ממש נחמד
אם כדור הארץ יהיה בקוטר של 9 מילימטר. הכל יהיה קרוב יותר,
ארה"ב תהייה פה מעבר לפינה, לא יהיו איזורי חיוג יקרים, ובכלל-
יהיה פה חמים ונעים.
במחשבה שניה, אני זועקת מבפנים: 'לא !!!'. גיוועלד- 9 מילימטר,
זה הרי בדיוק הקוטר שבו כדוהא שלי יהפוך לחור שחור, והרי חורים
שחורים יש מספיק. אפילו האור לא יוכל להימלט ממנו, אז איך אני,
אחת, תוכל לברוח אי פעם מכל דבר שהוא, מהמציאות?
כדוהא ודאי היה אומר שלא טוב לברוח מהמציאות, ואני הייתי
מחזירה לו שתיקה.
כשאני יותר מפוכחת אני פונה לכדוהא ואומרת: "כדוהא, אתה יודע
שבדרך כלל אני לא מבקשת משהו שדורש הקרבה מיוחדת, אבל הפעם,
אני באמת מבקשת- 9 מילימטר ואנחנו גמורים, בבקשה אל תעשה דברים
שאחר כך תתחרט."
כדור הארץ מסתכל אלי במבט משלים ואומר: "אני עדיין מתגעגע
אליך, את יודעת", ואני כבר נעשית רעבה מכל הדיבורים.
אני מתחילה לאכול את הבייגל שלי, ודואגת שגם הוא יגמור הכל
מהצלחת.