ראיתי אותה מתרחקת, היה משהו במבט שלה, תחושה של פגיעה, היא
הדפה את עצמה מבין הידיים שלי והתרחקה. הספקתי לראות אותה
טורקת את הדלת, שומע את הדי נעליה על המדרגות, לא היה טעם לרוץ
אחריה, זה היה הסיפור שלה. ניגשתי לכיור לשטוף את הצלחות
המלוכלכות מארוחת הצוהריים, שם את הכפפות על הידיים, זה היה
הסיפור שלה.

בית החזה עולה ויורד, חדר המדרגות סובב סביבי, עוד קומה ועוד
קומה, ארונות חשמל מסמנים לי את תחילתה של קומה חדשה. בית החזה
עולה ויורד, עולה ויורד. רחוב, העיניים מסתכלות מסביב. צד
שמאל, פח זבל ירוק עליו שני חתולים רבים. צד ימין, תחנה,
אוטובוס מתקרב, משהו בי נמשך אליו, אני עולה מתיישבת כמה
מושבים מאחרי הנהג. לפעמים בא לי לצרוח, פשוט לצרוח, לנעוץ
ציפורניים, לשמוע מילים גסות, שיקרעו את הבגדים מעלי, אני רוצה
להרגיש כמה הוא אוהב אותי, שיגרום לי להבין, שיגרום לי לצעוק
את השם שלו, שהמיטה תרעד, שהוא יסתום לי את הפה בשתי ידיים
שאני לא הפריע לשכנים, בא לי לצרוח.

"איך היה היום שלך?" אני שואלת אותו, הוא ממלמל משהו מאחורי
הגב וניגש למטבח להגיש את האוכל. שתי צלחות, שתי כוסות, שני
מזלגות ושני סכינים, שקט אוכלים.
"אני אוהבת אותך" לחשתי לו, נשענת על הספה, על השולחן עדיין
עמדו הכלים מארוחת הצוהריים.
"אני אוהב אותך, גם", נישק אותי בצווארי, גורם לעורי להצטמרר,
השענתי את הראש על הרגליים שלו, מתכרבלת בתוכו "למה אתה אוהב
אותי?"
"את נותנת לי ביטחון" ידיו לא הפסיקו לשנייה ללטף אותי. מה, זה
לא איך שאני נראית, זה לא איך שאני חושבת, זה לא קשור אלי
בכלל, "ביטחון, אה? זה מה שאתה מוצא בי, אז לך תזדיין אתה
והביטחון שלך",
"שנייה את לא מבינה..."
הודפת את עצמי ממנו, דלת נטרקת, בית החזה עולה ויורד, פח זבל
ירוק חתולים רבים, עולה ויורד, ביטחון, אני הראה לו מזה
ביטחון, דלת נטרקת, תחנה, אוטובוס, קצת שקט לעצמי, בא לי
לצרוח.

תל אביב, פססס ארוך ולאחריו הדלת נפתחת, שקט כאן. אני יכולה
לצעוק כמה שארצה ואף אחד לא יקשיב, אף אחד אפילו לא יסובב את
הראש.
זוג זקנים עובר בשדרה, הוא נשען על מקל היא נשענת עליו, אני לא
רוצה ביטחון, אני לא רוצה שגרה.  
ניקינו אבק, צבענו. ניקינו, תלינו מדפים. ניקנו, קנינו עציץ
ועכשיו, התיישבו על הספה. מה עושים עכשיו, אי אפשר יותר להתחבא
מאחורי המטלות, הכל כבר מוכן, צריך להתחיל לחיות.
"עם כמה נשים היית", שאלתי אותו בפגישות הראשונות, "זה לא
משנה, עכשיו יש לי אותך". הוא לא הוסיף. הוא לא שאל על גברים
אחרים בחיי, וגם לא נתן לי לספר, אני שוכבת לידו במיטה רואה את
הבגדים שלו מסודרים בארון ליד השלדים שלי. בלילה הראשון בכיתי
לתוך הכתף שלו, "את תראי הכל יסתדר בסוף" הוא לחש, היה קשה לי
להאמין ניסיתי להיכנס לתוכו. לנסות להבין אותו, אבל הוא כאילו
יצר חומת מגן, "עזבי אותך ממה שהיה פעם, בואי נתחיל ביחד
מהתחלה".
זה הים גדול ורחב ידיים, התיישבתי על ספסל בטיילת, מכל עבר
מקיפים אותי זקנים, חלקם הולכים יד ביד, חלקם הולכים בבודדים,
ואני כל כך צעירה. חתול מנומנם יושב על החומה, נהנה מקרני שמש
אחרונות, איך אני יוצאת מזה, מה אני עושה עכשיו, אני חושבת,
החתול מתמתח לו באיטיות, מכווץ את ציפורניו, זוקר את זנבו
וקופץ אל החול.  

זה היה יום לפני שעליתי לכיתה א', אימא אמרה לי "אליס, אבא
ייקח אותך עכשיו לסופר, תוכלי לקנות שם את כל הדברים שאת
צריכה, אני אשאר בבית להשגיח על בן."
הסופר היה המבנה הגדול ביותר שהכרתי, מלבד המבנה של השקם אשר
עמד במרכז העיר, לשקם היו לוקחים אותי רק כדי לקנות בגדים
חדשים לחג. הסופר עמד בקצה הרחוב, קצת אחרי בית הספר אליו
הייתי צריכה להיכנס מחר.
אימא הלבישה אותי בשמלה לבנה קשרה סרט בשערי והפקידה אותי ואת
רשימת הקניות בידיו של אבא, בדרך לסופר ראיתי את בית הספר מוקף
גדר גבוהה עומד בודד וחשוך, הסטתי את מבטי ממנו וחיבקתי את
צילי הבובה שלי בשתי ידיים.
בסופר לקחתי מייד את העגלה, הושבתי בה את צילי. אמנם לא הייתי
גבוהה מספיק כדי לאחוז את העגלה בידית, אבל עדיין יכלתי לדחוף
אותה מאחור, מובילה את אבא בין המדפים הגבוהים. גבוה למעלה היו
תלויים בלונים ושלטים, הכרוז הקריא שורות של מבצעים והכל לבש
אווירה של חג.

"קודם ניקח את הדברים שברשימה, ואחר כך נקנה לך את המוצרים
לבית הספר" אמר אבא. לקחנו לחם וכמה לחמניות אבא הלך למקרר של
החלב ואני שמתי בעגלה מעדנים וקופסת גבינה בשביל בן, אחר כך
הלכנו למדפים של חומרי הניקוי, אבא שם בעגלה חומרים שלא הכרתי,
ואני הכנסתי סבונים בשביל אימא. לאט לאט העגלה התמלאה, עוד מעט
נלך ונקנה דברים לבית הספר. העגלה נעשתה כבדה כבר לא היה מקום
לצילי, אבא דחף עכשיו את העגלה בין המדפים, פתאום ראיתי חתול
שחור עובר בריצה בין המדפים. עזבתי את העגלה ורצתי אחריו,
עוברת שוב ליד המדפים של החומרי ניקוי, משם הוא רץ לבקבוקים של
השתייה לבסוף הוא נכנס דרך רווח קטן בין המקררים של הבשר,
התכופפתי וזחלתי אחריו, החתול נעלם, מצאתי את עצמי בתוך חלל
קטן, לבד, רק אני וצילי.

"צילי, עכשיו אני אומרת מה לעשות בסדר? זה יהיה הבית שלנו
עכשיו רק שלי ושלך, לא נצטרך ללכת לשום מקום אחר."
האכלתי אותה כמו שאימא מאכילה את בן, והשכבתי אותה לישון. לא
רציתי לצאת החוצה אבל פחדתי שאבא יהיה עצוב אם לא אחזור.
"עכשיו את נשארת כאן צילי, את לא צריכה לפחד, אני אבוא לבקר
אותך. אסור לך לצאת כדי שלא יראו אותך." צילי פחדה להישאר לבד
אבל הרגעתי אותה, והשכבתי אותה לישון בפינה, נתתי לה עוד נשיקה
אחת ויצאתי החוצה.
אבא עדיין עמד ליד המקרר של הנקניקים, "הו, הנה את, לאן נעלמת
יפה שלי, ותראי איך התלכלכת, אימא תכעס עליך מאוד שנגיע
הביתה."
התחלתי לבכות, השמלה הלבנה שלי הייתה מכוסה בכתמים של אבק, "אל
תבכי, מתוקה" התחיל אבא, "תכף נלך לקנות לך קלמר, ילקוט
ומחברות יפות".
בדרך חזרה ישבתי בשקט, מכונסת בתוך עצמי אבא זמזם לו שיר מתוך
הרדיו. שעברנו ליד בית הספר הסתכלתי לצד השני, למחרת היה היום
הראשון ללימודים.

קמתי מהספסל והתחלתי לרדת לעבר החוף, השמש התחילה לשקוע צובעת
את הים. התחיל להיות קריר. הנחתי את הנעליים והגרביים מתחת
לערמת מיטות שעמדה קשורה ומסודרת והתחלתי לצעוד יחפה לעבר הים,
המים הקרים העבירו צמרמורת קלה בגופי, מתנשפת, אבל ממשיכה
להיכנס פנימה. ניסיתי להרים את המכנסיים אל מעל הברכיים אבל
ללא הועיל, לבסוף התייאשתי.עמדתי רטובה, הגלים סבבוני
והמכנסיים גולשות מטה מטה, התחלתי לצרוח מוציאה את כל השלדים
שהיו קבורים בתוכי, צועקת שמות של מקומות, שמות של גברים.
ביטחון, ביטחון אתה מחפש, אני רוצה להרגיש, אני רוצה שתיגע בי,
נמאס לי מהסטריליות הזאת, דבר איתי. יצאתי החוצה מהגלים, נשכבת
על ערמת המיטות, הייתי מותשת התחלתי לצעוד לעבר תחנת האוטובוס.
מאוחר יותר חזרתי הביתה לבאר שבע, הוא עמד שם בסלון, הוא לא
שאל איפה הייתי או למה המכנסיים שלי עדיין רטובות, הוא הושיט
את ידיו לחבק אותי והוביל אותי לאט למיטה, באותו הלילה עשינו
אהבה לאט ובעדינות, וזה לא הפריע לי.