אז העירו אותנו בסביבות 3 בלילה, אף אחד לא הבין מה קרה. אני
אישית חשבתי שזה עבודה בעיניים  של מישהו לרגל סוף הקורס. אורי
אמר בלחץ תקומו יש ניידת של מצ"ח בחוץ, ואני התחלתי לחשוב
שאולי עושים לנו בדיקת סמים והתחלתי להיכנס ללחץ אפילו שאני לא
משתמש. כל חדר הוציא שלושה עד ארבעה ראשים מהדלת והיינו כמו
שכנים בבניין משותף באסיפת ועד בית ממוצעת. שי אמר שהייתה
פליטת כדור ומישהו נפגע ועלינו להתאסף כמה שיותר מהר באחת
הכיתות. כולם עלו על מדים ולא נתנו לנו לרדת עד שכל הקורס
מלמטה עזב את המגורים. יצאתי מהמגורים וראיתי שלולית עשירה בדם
ליד הפרגולה שלנו איפה שאכלנו את הג'חנון של אמא שלי בשבת,
איפה שאנו שותים את הפחית בלילה ואיפה שמעשנים את הסיגריה אחרי
ארוחת צהריים.
הסבירו לנו שאיתי התאבד, לא הבנתי איך לא שמענו את הירייה
שאפשר לומר הייתה מתחת לאוזן שלנו. שאלו אותנו אם אנחנו מכירים
את חברה שלו ושהוא השאיר שני מכתבים, לאמא שלו ולחברה.
לפני שהלכתי לישון התחלתי לחשוב באיזה מקרה הייתי מתאבד ובאיזה
לא, וכמה כאב בטח היה לו שהוא החליט לעשות את מה שהוא עשה.

בבוקר קמנו והתחלנו לצבוע את המגורים כל אחד עטף בניילון את כל
התיקים שלו שהיו מונחים על המיטה, זה היה נראה כמו חדר מתים שם
למעלה. התחלתי לחשוב. הרגשתי איך תמיד הדברים הלא נכונים
סוחפים אותי לכיוונים הלא נכונים, חשבתי אם יהיה הלילה על האש
כמו שקבענו, ולמה נהיה עצובים על מישהו שלא רוצה לחיות. כדי לא
לפגוע בקורס מתחתנו שמרנו על פרופיל נמוך ושמענו את הטראנסים
שאנחנו רגילים לשמוע בווליום יותר נמוך. התפלאתי על ה"רגישות"
שאנחנו מפגינים מצד אחד, ומצד שני ממש הצטערתי שלא שומעים משהו
אחר.

נתנו לי את הכבוד להיות נושא ארון, אחרי שעמית החליט שהוא לא
יוכל לשאת את הארון כי הוא צריך להזדכות על המדים, ורועי אמר
שהוא צריך ללכת להסתפר לטקס סיום של הקורס. עשינו תרגול משמר
כבוד עם הרס"ר ואני ואדיב התחלנו לצחוק על הרס"ר שמתעצבן
שאנחנו לא מגולחים. נראה לי יותר שהוא התעצבן על כך שהוא
התאבד, ראיתי שזה כואב לו.

בנסיעה הרשיתי לעצמי לישון שנת ישרים באוטובוס, למרות שהיושר
שלי עומד בספק. התעוררתי לתוך החדר לוויות עם עוד חמישה אנשים,
ארון, טלית, דגל, ורב שמזהיר אותנו לא להפיל את הארון, אני
יכול להעיד על הרגע הזה שהושפעתי מההתאבדות, הרמנו את הארון
והרגשתי שזה כבד לי מאוד ואני הולך להפיל אותו הרב עזר לי קצת
ואמרתי לעצמי בלב שבטח יש לו הרבה כח מהרבה ארונות שהוא הרים.
נכנסנו לאביר עם קריאת הקדיש ואחרי שהאביר התחיל בנסיעה אני
ואדיב הסתכלנו אחד על השני והתחלנו לצחוק. אחרי שנרגענו טיפה
החלטתי שעדיף שלא לבוא איתו במגע עין וניסיתי להמנע מלהסתכל
עליו במשך 40 דקות של נסיעה. עצרנו ליד הבית שלו מול אסיפת
אנשים בוכים, אמא שלו אמרה לנו שהיא מצטערת על כך שהבן שלה גרם
לנו לשאת הנטל הזה, הדבר צרם לי לאוזן ועד היום אני לא יודע
איך להרגיש לגבי זה.

נשאנו את הארון איזה 150 מטר וכמו במסע אלונקות, הייתי מת
שמישהו יחליף אותי. עם סיום המסע התחלנו בעבודות חפירה וכיסינו
את הקבר. אחרי שהיה ירי כבוד והסתיימה ההלוויה היינו צריכים
לאסוף את התרמילים ונסענו לבסיס. אני ואדיב ישבנו באותו ספסל
והתחלנו לדבר קיווינו שתהיה איזה עצירה בבורגר ראנץ', ולאף אחד
לא היה נעים לבקש מהנהג לעצור. במהלך הנסיעה אדיב אמר לי שבדת
שלו, הדרוזים לא עושים לוויה למי שמתאבד, פשוט קוברים אותו
והולכים הבייתה ועל מה שהוא גרם למשפחה שלו בכלל לא צריך
להצטער עליו, ניסיתי גם להגן עליו וגם להראות שהדת שלי יותר
טובה ואמרתי שברגע שמישהו מת אצלנו הוא נהפך לקדוש.

אני כותב את מה שקרה ומנסה להעביר את הפרטים הקטנים ומה שעבר
לי בראש ועובר לי עדיין, אני חושב שהזמן הקהה לי את הרגש והצבא
במיוחד, איך המוות כבר לא מזיז לי ואחרי ההלוויה התחלנו לספר
בדיחות שחורות על המקרה,  איך חבר שלי רצה לשאול את המפקד שלו
אם יש לו איזה כדור לראש כי הוא לא מרגיש טוב. איך חשבתי שזה
מצחיק ואם אני אשמע את זה עוד פעם אני אצחק. אני מנסה לעשות
חשבון נפש על מה שאני לא מרגיש ואם אני צריך להרגיש וזה סוחף
אותי לכיוונים אחרים אם זה טוב או לא אני לא יודע, אני רק יודע
שזה קורה.